יומאזיכרון יומאשואה עברו חלפו ביעף. איזה ימים דכאוניים. אפילו אני עם כל ערמות הציניות שאני אולמת לאלומות, וההומור השחור שאני מתהדרת בו לפרקים, לא צלחתי את המוזלמנים. מודה. יום השואה עושה לי חרא על הנשמה. אולי בגלל שאם לא היתה שואה הסבא שלי היה נשאר עם המשפחה המקורית ואז לא ממש מפוחמת שלו, לא היה פוגש את סבתא שלי באתר השידוכים המופלא אושוויץ, אבא שלי לא היה נולד במחנה הפליטים בגרמניה, ואני לא הייתי באה לעולם. אח! הדור השלישי והמחשבות הפוסט טרנסילבניות שלו. עד כדי כך הייתי מדוכאת מהטלויזיה שהפרטי כיבה לי אותה ושלח אותי לישון. גם ככה אני מאנית דפרסיבית. למה להתגרות בגורל ובג´ילט?

כנצר בפוקס לשושלת ערפדים רבת און, את יום הזיכרון העברתי בלהיכנס לדיכאון מלחמת יום כיפור. שלמרות שאין לי שום קשר ישיר אליה התסכול וחוסר האונים שהמלחמה הזותי מביאה יכול לדכדך גם את גבלס. כמו משל לה פונטני כואב במיוחד על זחיחות יהירות שאננות וקור רוח ותוצאותיהם המרות מאוד. חישוב זריז הביא למסקנה שעשרה אחוז מחללינו הם תוצאה ישירה של ההחלטות המטופשות של אלה שמחליטים למעלה.
 
ואז אחרי כל הפטריוטיות הלאומנית שתקפה אותי (ואני? אני בכלל תקועה עדיין באימאג´ן. אין דתות. אין ארצות. אין גבולות. אין מריבות. אין דגלים. אין הימנונים. אין צבא. אין מלחמות. אין פצועים. אין הרוגים. אין שכול) וכמעט גרמה לי להתנדב לצבא שעמלתי קשה מאוד להשתחרר ממנו  - הגיע יום העצמאות.
יום העצמאות בניגוד לימי הזיכרון שלפניו עושה לי הכל חוץ מלהרגיש פטריוטית.
ערמות של חיות נטבחות להן ברחבי הארץ גופותיהן החפות מפשע מעלות עשן קורבני של אלה שאין להם זכויות, מנופנפות על ידי ישראלים מגעילים עם חריץ שמטנפים כל חלקה טובה ולא טורחים לנקות אחריהם.
הטקס המטופש ששודר בכזו התלהבות בטלוויזיה עשה לי אאוטינג. כן כן אנשים יקרים. אני זו שלא השתתפה באף אחת מהצעדות ברחבה.
לא עשיתי צורות של מגן דויד. לא דיגלתי בדגל. לא רכבתי על אופניים. לא קיבלתי חיילת מצטיינת.
מתברר אבל, שחוץ ממני כולם היו שם. ערמות של אנשים שבחרו להעביר את זמנם בללכת ימינה ושמאלה כדי ליצור ריבועים.
מצד שני עם יושב ראש כנסת כה אינפנטיל לא פלא שהטקס נראה כמו סיום כיתה ו´.


ואם כבר ספורט - השנה הדליקו משואות לכבוד הספורט בארץ. מה איזה? זה שלא נותנים לו תקציב אלא אם הוא כדורגל או כדורסל? זה שילדות מוכשרות צריכות להתחנן ל 1000 שקל מאיזו אגודה דמיקולו שכמובן לא נותנת להן? זה שההורים צריכים לממן כרטיסי טיסה ונסיעות ומאמנים ומסאג´יסטים? אז זה-
את יום העצמאות הצילה לי התחנה המצ-מצויינת 88  שנתנה בראש במרתון תותחי במיוחד - אלבומי מופת ישראלים. כל שעה הוקדשה לאלבום.
את הבוקר פתחתי בסיפורי פוגי הנפלא של כוורת. הלהקה שהצליחה להביא שבעה תותחי על לבמה אחת. ודש לאוליארצ´יק שהביא אותה לאחרונה בשיר מצויין במיוחד.
שיעורים באיטלקית עשיתי עם זוהר. שעה כה משובחה לא נשמעה ברדיו ישראלי כבר שנים. אני והפרטי צעקנו את פרי גנך ייללנו באלינור והתגעגענו בים של דמעות. שעה מרגשת.
מי לא היה שם? אהוד והכבש ה 16, ושבלול. בשעה של יהודית רביץ התחלתי להתארגן. אצלנו בבית אנחנו נגד בנות עם גיטרה- משהו אישי- וחיכיתי לאלבום הבא שיוציא אותי מעט מהבית שכן כמו שכבר סיפרתי אמתכם מרגריטה מטלטלת את ישבנה ברחוב.
(באופן מפתיע אני מצליחה להתמיד. אל דאגה. אני מפצה על זה ברוחב לב ברוחב הארוחות וברוחב המותניים).
הפרטי דאג לרדיו קטן וקנה לי אוזניות שאפשר לשים על הראש כי אני לא מסתדרת עם אלה שצריך לדחוף בבתוכו של האוזניים, ואעדיף, ברשותכם, שלא נרחיב בעניין הזה שכן האוזניות הן בצבע טורקיז, ואני יצאתי לי להפלגותי הארוכות ברוטשילד.
(לא משנה שהתובנה עיקרית מהמסעות המגלניים היא שברוטשילד יש מלא מסעדות וכולן נראות מעולה. בעיקר כשאת מיוזעת ובטרנינג).
התברר שהטלטול עומד להתרחש באלבומו של דייויד ברוזה האישה שאיתי שהזכיר לי למה חיבבתי אותו פעם לפני שהוא התחיל לנג´ס מתחת לשמיים במצדה.
אתן לה כל מה שתיקח רק שתיסלח רק שתיסלח צווחתי עם דייויד באמצע שדרות רוטשילד. רוקדת רומבה עם קנוקנותיהם חסרות האונים של עצי הנוי בשדרה.
וזו פעם ראשונה אצלי שבכלל לא היה אכפת לי שרזה היא כשלד.
באמצע ההליכה פתאום זה היכה בי - כל אלה שהדליקו משואות אתמול לכולם כמעט היו אימהות ולאף אחד כמעט לא היה אבא.
הפרטי גם ככה מבוגר ממני ב 7 שנים אז הוא בטח ימות לפני. אני אשאר לבד.
מיד גמלה בי ההחלטה. לאמץ ילד בן 8 שיהיה בן 17 בדיוק כשימלאו לי 40.
הפרטי ימות ואני אשאר עם הילד החביב שיהיה בשיא אונו. רק שלא יבקש את התרגילים עם הנברשת. בכלל לא בטוח שגופי המזדקן ופרקיי החורקים יעמדו בתעלולים של פעם. לא. תנו לי את המסיונרית הטובה והאפקטיבית, את ה -5-10 דקות שלוקח לי לגמור, והניחו את האקרובטיקה לצעירים. אני מודעת לזה שאולי אאלץ להשתמש ביתרונות שלי. בכל זאת. עשרים וארבע שנות מציצה יהיו שוות משהו בטוח.
סיגליות סיכם את המסע שלי - מי זה שולח ילדונת ספרי מי שולח? זר פרחים סגול כשהאביב פורח - ניג´סתי לפרטי בחדר מדרגות עד שהוא פינה אותי משם בבושת פנים תוך שהוא ממלמל התנצלויות עמומות לשכנים.
התקלחתי עם שלום שגר בתוך עצמו. נראה שעוד לא מצאנו אני ושלום. אדם בעיר זרה הוא שר. קורע לי את הלב. לא יכול להיות שזה כזה נורא עניתי לשלום. חוץ מזה אמרתי לפרטי, אם כבר עיר זרה אז לונדון. את בטח היית חוזרת משם עם שיר על נעליים הוא זלזל. סלחתי לו.
אחר כך הוא אכל לי את האוכל. פה כבר הייתי פחות סלחנית. אבל יותר נקייה.
ריקי גל ליוותה את הקפה עם העוגיות שאחרי. 
ואיזה אלבום משובח זה ריקי גל. בכלל ריקי זה הדבר הכי קרוב לג´ניס ג´ופלין שהמדינה הזו ייצרה. שמחתי לשמוע שהיא עדיין מערבה מכאן ריקי. היה נראה לי שלייטלי היא קצת סטתה מהמסלול.
שלושה טקסטים של זך ואחד של תרצה אתר מולחנים על ידי מתי כספי.
ומי שלא שמע את הנה פתחתי חלון - מגיע לו. פעם הבאה שלא ישמע גלגל”צ.

החברים של נטשה נתנו לנו בראש עד להתמוטטות הסופית של הפרטי. שינויים בהרגלי הצריחה הנפלא כמובן. את לא צפויה את עוף מוזר את כאן שחם את שם שקר פיזם הפרטי בשמחה לא נסתרת. עשי לי את המוות הוא זימר. אני הרי מכור. אני הרי מחוק. ככה זה - אני אני אני- כמו כל הגברים.
מה שהזכיר לי שאהוד הוציא אלבום, עמיר הוציא אלבום ומה נסגר עם מיכה?
הוא האחרון שנשאר. קדימה מיכה. מחכים מלא. קובה כבר היה מזמן.
(על ארקדי אני לא מדברת. במילה אחת - אכזבה. אני לא סולחת לו שהוא תרם את הקול המונגולואידי המשובח שלו לשורה, שלנצח תיזכר בשירה העברית כ- “סימה שאותי הקסימה”.
הוא יצטרך לעבוד קשה בשביל לפצות אותי על עוגמת הנפש. וכרגע לא נראה כאילו הוא מנסה בכלל).

את הפוסט הזה- וגם את היום הזה בעצם- מסיים יהודה פוליקר אפר ואבק.
שואה כמו ששואה צריכה להישמע. ולא יעזור לרוני ורטהיימר להילחם בזה. התקליט שואתי. 

כן יקיריי. ניחשתם נכון. מדובר בסגירת מעגל אלגנטית. תודה שהייתם איתי במה שיצא בסוף כעוד פוסט מפרגן לתחנה נפלאה במדינה לא משהו.
ולתפארת מדינת ישראל.

 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פינת הבונוס:
 
אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערוה, על הפה, ועל היד הפתוחה.
תופסים זה את זה ולא רוצים להניח.

יד אהבה. יהודה עמיחי

לקח זמן עד שהחליטו איך כותבים אותו. עם טת או עם תו.
בעיקרון מאנגלית זה די פשוט.
אם זה TH אז זה תו ואם זה T אז זה טת.
או ככה זה בדרך כלל לפחות (ר´ מקרה MATHEMATIC - מתמטי)
 אבל איך זה מערבית? לאלוהי הדו קיום פתרונים.
בסוף החליטו על תו. כנראה שהטת היה נראה להם שובב מדי. שיהיה. זה באמת לא מה שחשוב. לפחות לא עד שתהיה לי מקלדת עם אותיות בערבית ואני אוכל להשוויץ לכם ערמה איזה יופי אני יודעת לכתוב בערבית (ותודה לג´ארכ קריבאכ ואסתר המורה לערבית בבית ספר ערבה).
מה שחשוב זה שאין לי כח לפחד למות. באמת. זה מה זה לא הולך טוב עם הנעליים הלבנות עם הנקודות הורודות שקניתי ממש לא מזמן. לכן חשבתי להגיע לאיזה הסכם פחדני אך שורד עם פתאח-חמאס-אל קעידה ודומותיהן חובבות השירה ברחובות.
ההסכם הוא מאוד פשוט ועושה יופי של היגיון.
מאחר ואני לא מחליטה את כל ההחלטות האלה אני לא רוצה לשלם את המחיר עליהן.
אז מה שנעשה זה ככה* - כל פעם שמישהו מחליט לרצוח מישהו האחריות וגם המחיר עליו. מאחר ואף אחד לא שואל אותי מה דעתי על החיסולים זה ממש לא פייר שאני אצטרך למות בגללם.
את הפיגוע הבא אם אפשר, לעשות בכנסת/ממשלה/הלשכה של שרון. אני יודעת. עליהם יש אבטחה. כבדה אפילו. אבל בכל זאת. צדק זה צדק.
ולא אכפת לי לצאת שמאלנית מניאקית. למרות שאני לא. אני סתם בחורה אחת בת אוטוטו 29 שמודאגת מזה שתוחלת החיים ברגרסיה לעידן הקרח ותכף היא תהיה מקסימום 30.



- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
פינת האגו:
במסגרת המשחק החביב (שלמדתי מגדי אבל אסור לי לספר לכם מתי ואיך כי חתמתי על הסכם סודיות) “לחפש את עצמך בגוגל” השווצתי לפרטי בכל מיני מציאות שמצאתי את מרגריטה תות מצוטטת באינטרטנט.
תחפשי אותי תחפשי אותי הוא נדנד. אז כתבתי. וזה מה שמצאתי.

http://bananot.co.il/articles/88

אם אתן/אתם יודעים מי זו האילת הזו, או אתם/אתן האילת הזו אנא פנו אלי במסרים ASAP אני רוצה לדעת איך בדיוק היא בדקה שהפרטי לא הומו.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
פינת הספרות:

ליקוק הפות בזמן המחזור

אין לצרוך את הסנה כשהוא בוער

(הכל מואר. ג´ונתן ספרן פויר)

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
*באיטלקית - Facciamo cosi

אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה. הייתי בערך בת 19 (גיל שיכול היה להיות נפלא אבל אני בזבזתי אותו על שני עיסוקים עיקריים שהזינו אחד את השני - שנאה עצמית וזיונים עם גברים זרים) הייתי מובטלת ובמיטה, המקום החביב עלי עד היום לבילוי זמן איכות עם עצמי, בחוץ היה יום יפה, הרדיו דלק כמובן. חולת רדיו שכמוני. יש משהו נפלא בזה שאין לך מושג איזה שיר הולך להתנגן. רדיו זה התמצית של מה שפירסיג קרא לו איכות דינמית. ואני התכוננתי לבילוי היומי החביב עלי באותה תקופה - לאונן מול מלרוז פלייס. שני פרקים ברצף כל יום בשתיים בצהריים (השיא שלי זה 4 רצופות אבל שמעתי על כאלה שמסוגלות יותר). שכבתי לי במיטה והאזנתי לרדיו האזנה אגבית שלפתע חדר לתוך הערפל האלכוהולי שהיה המוח שלי באותה תקופה המשפט: “…חשבו שזה יקרה באיזה יום עצוב…” המשפט הזה דוקלם-נלחש-התנגן בקול נפלא. גברי, נמוך, מחוספס, חצצי כזה. כמו אפטר שייב של פעם. הגברתי את הווליום. הסיפור על אריה ורותי עשה לי צמרמורות בכל הגוף.  “…ושוב היא מתרחצת שעתיים…” חרק הזמר ואני התאהבתי. זו היתה הפעם הראשונה שהצטערתי שאי אפשר לעשות Repeat ברדיו. ויתרתי על עונג הצהריים המלרוז פלייסי שלי ועליתי על קו 69 לתחנה המרכזית, שם שכנה חנות הדיסקים החביבה עלי בזמנו - סופר זאוס. הדיסק החדש של עמיר לב אמרתי למוכר. הדיסק היחיד של עמיר לב את מתכוונת, הוא חייך אלי, אבל אני כבר הייתי תפוסה חזק.
הדיסק נטחן במערכת, צבר שריטות ואבק, השנים עברו, בינתיים השתקמתי, הפסקתי עם הפאבים, הגברים, האלכוהול ופירסיג, הלכתי לאוניברסיטה, עזבתי את הבית, נהייתי מונוגמית ועמיר? עמיר שותק. כלום. אף מילה.
ואז זה קרה. אמצע השנה השניה. זה היה יום יפה. אני הייתי במיטה. הרדיו דלק. קראתי סיכומים מצולמים על  יתרונות הרביה המינית מול הרביה הוגטטיבית אצל צמחים ולפתע הנה זה שוב. הקול המוכר והמצמרר הזה חדר להכרתי ספוגת המיטוזה: “…היית קונה לי ממתקים שאפסיק לצעוק יד ביד היינו הולכים כחול וירוק כחול וירוק…” שוב הפסקתי הכל שוב נעצרה לי הנשימה שוב רצתי לחנות הדיסקים החביבה עלי שוב ביקשתי את החדש של עמיר לב שוב התעלמתי מהמוכר ורצתי הביתה כדי לשמוע את הפלא החדש של אהבתי הישנה. “…פעם בחיים ככה אני מרגיש…” הוא שר לי. “גם אני” עניתי לו. “תבוא. יש עם תפוחים ויש עם גבינה”.
ושוב. השנים עוברות, סיימתי את התואר, מצאתי עבודה בהיי טק, גרתי עם חבר שלי, היו לנו ספות ומנורה עומדת בסלון וכלי הגשה יפים לאירוח וספרייה מלאה ספרים ומצעים יפים שההורים שלנו קנו לפסח, ורכב חברה, וחשבון בנק משותף, וחופשות בסיישל, שלמה ארצי הוציא שלושה דיסקים כפולים, ועמיר? עמיר שותק.
והנה זה קרה שוב. הפעם הייתי מוכנה. ידעתי. הרגשתי שזה קורה. עמיר יוציא דיסק השנה. הוא חייב להוציא. נפרדתי מהחבר, מהספות, מהמנורה ומחשבון הבנק המשותף. וחיכיתי. אבל זה היה רק כמעט. נשיקות ארוכות היה הכי עמיר לבי שאפשר בלי עמיר לב. כמעט. אבל לא זה. המשכתי לחכות.
ואז יצא סינגל. וסבתא אחת יפה. ותינוק.
“אני אקנה לך את הדיסק החדש של עמיר” הבטיח לי אח שלי הקטן. “עוד אין בחנויות אני עדיין מחכה” עניתי לזעיר. אבל כשהוא הגיע לחנויות לא יכולתי להתאפק. “קניתי את עמיר החדש” הכרזתי לקטנצ´יק מהצד שלי של הטלפון. “אבל למה?! אמרתי לך שאני אקנה לך” הוא התאכזב מהצד השני. “אני יודעת” אמרתי “אבל שמעתי שיצא והלכתי לחנות הדיסקים החביבה עלי וביקשתי את החדש של עמיר והמוכר חייך אלי אבל לא היה לי זמן. הייתי חייבת לרוץ הביתה לשמוע אותו כבר” ניסיתי להסביר לו מהצד שלי. הוא לא הבין. הוא צעיר מדי. ועם כמה שאני אוהבת את הפעוט, עמיר ואני יש לנו את הטקסים הקבועים שלנו. בכל זאת כמעט עשר שנים ביחד.


ביום רביעי 14.4.04 הלכתי בפעם הראשונה לראות את עמיר בלייב. סוף סוף מצאתי פרטנר לסטיה העמיר לבית שלי. היתה פגישה מרגשת. “הוא באמת מדבר ככה” לחשתי בהתרגשות לפרטנר (שבדיוק התחיל לקלוט איפה הוא נפל) כשעמיר אמר שלום. היה שם הכל. הפרפרים בבטן. המבט המצועף. “הייתי חותכת לו סלט כל ערב” מלמלתי בהקרבה עצמית של בת 16. אין ספק. אני מאוהבת. עדיין. באותו אחד. כבר עשר שנים. נדיר אבל אמיתי.
הוא מקסים עמיר. מז´אנר הג´ינס והטי שירט בשחור. צנוע כזה. בלי אף טיפת שואו אוף. עולה ושר את השירים שלו קצת נבוך. כאילו לא מאמין שאנשים באמת באו לראות אותו מופיע. כשהוא הפסיק לאיזו שניה באמצע “שש שעות שינה” ואנחנו המשכנו לשיר הוא היה בהלם. כאילו לא ברור לו איך יש אנשים שיודעים את המילים של השיר הזה. אז יש. יש כאלה שיודעים את כל המילים של כל השירים. יודעות יותר נכון, לצערו הרב של הפרטנר שלי שניסה לשמוע את עמיר אבל נאלץ לשמוע אותי מזייפת בחוסר מוזיקליות מוחלט. התקווה שיגיע איזה שיר שאני לא מכירה והוא יוכל להנות  גם, נגוזה איפושהו בחצי שעה הראשונה. אבוד. הכרתי את כולם והתעקשתי לשיר. מה התעקשתי? הייתי באקסטזה. כשחזרתי הביתה הפרטי בדיוק התכוון ללכת לישון. הוא הסתכל עלי, על העיניים הנוצצות,  השיער הסתור, ההתרגשות המתנשמת, ושאל:
נו? הוא שר עם אורגן?


-נראה לי שאני מכורה. ההופעה הבאה ב- 26.5. אני כבר אמצא את מי לגרור לשם-

כרגיל כמו בכל פסח המיותרות שלי הופכת בולטת במיוחד. אף אחד לא מבקש ממני לבשל. מעניין למה. אולי כי רדיוסי הנזק לא ממש מצדיקים את התוצאה
ואולי כי יש למכבי אש מספיק על הראש בחגים גם בלי כוננות “מרגריטה נכנסת למטבח”.
אף אחד בטח לא מבקש ממני לנקות. בקשה כה חסרת תוחלת תראה אבסורדית לכל מי שמכיר אותי. אני מעריצה אנשים שמנקים, אבל המקסימום שאני מוכנה לעשות זה כלים. וגם רק אם זה נראה לי כיף. לא כל סוג של כלים אני מוכנה.
כשהפרטי גמר עם תקופת האבטלה-מרצון-הארוכה שלו והתחיל לעבוד הוא הודיע לי שמעכשיו נצטרך לנקות ביחד. למראה מנעד הבעותי המוטרדות עד דכאוניות הוא פצח בנאום על שוויוניות, חיים משותפים, וכמה חשוב שכל אחד יתרום את חלקו לניקיון הבית. זה דווקא נשמע לי הגיוני. אז הבאתי עוזרת.
שהפרטי וחשבון הבנק שלי יסגרו את זה ביניהם.
נו, לא היתה ברירה, עם כישרון בישול  שמוגבל למשהו עם רוטב עגבניות, כישרון ניקוי מוגבל נקודה, והרבה מודעות עצמית פיניתי את עצמי מהבית בערב פסח, כדי לא להפריע לפרטי לנקות (שש שעות על דירת שני חדרים ואסלה. שמישהו יבוא פה ויסביר לי איך. ובעיקר - למה?!)
ישבתי לי לבדיתי ב”משוגעת” (סוג של בית קפה תל אביבי פחות נורא מבתי קפה תל אביבים אחרים וגם צמוד לבית כך שאפשר לרדת בטרנינג ובלי חזיה), וערערתי לי על החיים תוך כדי שאני מקשיבה לשיחות של אנשים אחרים ומזמינה את רוב התפריט המתוק.
המסקנות? ארבע. בכל זאת. פסח והכל.
1. החיים של אנשים אחרים לא מעניינים בדיוק כמו החיים שלי.
2. החלק הנקבי של הבעלים של המשוגעת לא תתחתן השנה. ולא. זה לא כי היא עצמאית וחזקה הוא לא רוצה אותה (למרות ההסבר האסרטיבי שהיא סיפקה להוא ששאל). זה כי היא מגעילה. אז סימפל אז דת´.
3. החשבון והשלפוחית מתנפחים ביחס ישר לזמן שבו את יושבת בבית קפה.
4. נסיכות בלונדיניות זה מה זה פסה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ההבדלים העיקריים בין בקרת האקלים למיזוג אוויר רגיל היו שבקרת האקלים היתה יקרה יותר, ממש מרגשת, ודרשה כמות אדירה של ציוד ויסות ומדידה מתוחכם שהצטיין הרבה יותר מאנשים רגילים בלדעת בכל רגע ורגע, איזה סוג אוויר אנשים רוצים לנשום.
כמו כן, כדי להבטיח שאנשים לא יקלקלו את החישובים שערכה המערכת למענם, היו כל החלונות בבניינים אטומים וחתומים מעצם בנייתם.
התקנת המערכות החלה, וכמה מהאנשים שעברו לעבוד בבניינים מצאו את עצמם מנהלים עם מתקיני מערכות האווירו-מט שיחות שנשמעו בערך כך:
“אבל מה אם נרצה לפתוח את החלונות?”
“לא תרצו לפתוח את החלונות, כשיש לכם מערכת אווירו-מט.”
“כן, אבל נניח שבכל זאת נרצה לפתוח אותם קצת?”
“לא תרצו לפתוח אותם קצת. מערכת האווירו-מט החדשה תדאג לכך.”
“הממם.”
“תהנו מהאווירו-מט שלכם!”
“בסדר, אבל מה אם האווירו-מט יתקלקל או ישתבש או משהו כזה?”
“אה! אחת התכונות הכי חכמות של האווירו-מט היא שהוא לא יכול להתקלקל בשום אופן. לא. אין מה לדאוג בעניין הזה. תיהנו מהאוויר שלכם, ושיהיה לכם יום נעים.”
וכמובן, כתוצאה ממהומות האוורור והטלפון הגדולות של 3454 לס”כ, כל מכשיר מכני או חשמלי או קוונטו-מכני או אפילו הידראולי או מונע ברוח, בקיטור או בבוכנות, חייב לשאת עליו כתובת בולטת במקום כלשהו. לא חשוב עד כמה המכשיר קטן, מעצביו חייבים למצוא דרך לדחוס את הכתובת לאיזשהו מקום, מפני שהכתובת נועדה למענם ולאו דווקא למען המשתמש.
וזו לשון הכתובת:

“ההבדל העיקרי בין דבר שעלול להתקלקל לדבר שאינו יכול להתקלקל בשום אופן הוא שכאשר דבר שאינו יכול להתקלקל בשום אופן מתקלקל בכל זאת, מתברר בדרך כלל שאי אפשר להגיע אליו או לתקן אותו.”

דאגלס אדאמס. לא מזיק ברובו. ואפילו קצת מועיל. לפעמים.

בתקופה האחרונה הולכת וממצבת את עצמה תופעה מעניינת. האסקפיזם מהאסקפיזם.
זה התחיל בקחי אותי שרון שאף אחד מהאנשים שמסביבי לא ראה. אפילו הפרטי. למרות שאני גרה איתו באותו בית, יש לנו בקושי שני חדרים וטלוויזה אחת, וזו לא היתה בעיה גדולה לתפוס אותו על חם דבוק לראיון אצל האמא.
אף אחד לא ראה את כוכב נולד אז ולא רואה אותו עכשיו. חוץ מאסא שהתלהב מנינט (ובצדק. הבחורה יפהפיה-עוצרת-נשימה-כוסאמאשלה)
אף אחד לא רואה דודו טופז. אף אחד לא רואה יאיר לפיד, אף אחד לא רואה האקדמיה לצחוק ויש כאלה שאף הגדילו לעשות ואמרו שהם לא רואים סקס והעיר. יה רייט. כאילו זה אפשרי.
מתברר שהרייטינג של התוכניות האלה מגיע כולו מהדודה שלי עמליה תבדל”א וחבורת מקורבותיה חובבות השום ושונאות התרבות.
בכלל היום, אם אתה רוצה ממש לצאת משכיל תרבותי אינטלקטואל ושמאלני-
המשפט הכי נכון להשתמש בו זה:
אני? אני בכלל לא רואה טלוויזיה. אולי פה ושם שידורים חוזרים של דב אלפון.


- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ואם כבר תרבות אז שתהיה צ´כית.

…ואחר כך פתחה את כפתורי החנות שלי ובאותו רגע ידעתי שבעדן לא סתם יפה ומהנה אלא כמו בגן עדן ממש, והיא לקחה את ראשי בין כפות ידיה ולחצה אותו בין שדיה ומשדיה עלה ריח מתוק. עצמתי את העיניים כאילו נפלה עלי תרדמה, כל כך יפים ומשכרים היו הריח והצורות ועורה הרך והיא דחפה את ראשי מטה ומטה ואני הרחתי את הריח חדרי הבטן שלה והיא נשמה נשימות עמוקות וזה היה כל כך נהדר ומתוק ואסור, שלא ביקשתי לעצמי יותר, בשביל זה אני אחסוך כל שבוע ממכירת הנקניקיות שמונה מאות ואפילו יותר, מפני שסוף סוף מצאתי מטרה נהדרת ונעלה בחיים, כפי שהיה אומר אבא שלי, שאם תהיה לי תמיד מטרה בחיים, תבוא לי ישועה, מפני שיהיה לי למען מה לחיות. אבל זה היה רק החצי הראשון. יארושקה בשקט הפשיטה את מכנסיי, הורידה את התחתונים שלי ונשקה לי במפשעה ואני הייתי לפתע פתאום כל כך נרעש מהנעשה בעדן עד שהתחלתי לרעוד והתכרבלתי כמו פקעת ואמרתי: מה את עושה, יארושקה? והיא נעצרה, אבל כשראתה אותי, אז לא ויתרה, לקחה אותי בפה שלה ואני דחקתי אותה ממני, אבל היא היתה כמו אחוזת דיבוק, החזיקה אותי בפה והניעה את ראשה והגבירה את קצב התנועות עד שהפסקתי להדוף ולדחוף אותה, ובמקום זה התמתחתי כולי ואחזתי באוזניה הקטנות והרגשתי את עצמי משתפך החוצה, הרגשתי איך זה לגמרי אחרת ממה שאני עושה לעצמי, מפני שבחורה בעלת שיער שחור נהדר שותה ממני, בעיניים עצומות, הכל עד לטיפה האחרונה, שותה ממני מה שהייתי מתיז ושופך בסלידה לתוך הפחמים במרתף או לממחטה במיטה…
וכשהתרוממה אמרה בקול מלא עייפות: ועכשיו  מתוך אהבה…

בוהומיל הראבאל. שירתתי את מלך אנגליה.