או: No sir. I can`t Boogie*.
(הי. אני מרגריטה ואני לא יכולה להבדיל בין טרנס, האוז, וסתם רעשי רקע של אתרי בניה).

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הפרידה מל` שמבדוי היא הפרידה הקשה מכולן. אמנם אבא שלי והפעוט עזבו לפני שלושה ימים והשאירו אותי עם שבעה קילו מטען פחות ששלחתי איתם חזרה הביתה. אבל עדיין. ל` שמבדוי עוזבת מחר. והשמחה אינה רבה. בעצם היא אינה בכלל. “מי יוציא אותי לטיולים אינסופיים ברחובות רומא?” אני מקטרת לל` שמבדוי שמנסה לסדר לי את הצמיד ליד בזמן שאני מתאפרת.
(”תעזבי את הצמיד המטופש הזה לי,” היא אומרת. “ותתחילי להתארגן אחרת לא נצא מפה אף פעם”.)
” הרגליים שלי עלולות להתרפא! לא יהיו לי שרירים תפוסים! אני ארגיש טוב! זו תהיה זוועה. זוועה!” אני מתחילה ממש להתרגש מהנאום הקטן שלי. כשל` שמבדוי דוחפת אותי לאמבטיה. “את הרי לא תהיי מוכנה בחיים אם אני לא אפעיל אלימות פיזית” היא מתחילה להתייאש מזה שאני אי פעם אהיה מוכנה.
“איך?” אני ממשיכה  ”איך אני אסתדר בלי הקטע הזה של “את תקראי לי ל` שמבדוי ואני אקרע לך את התחת?”
ל` שמבדוי ואני הולכות לגיי פארטי. אני אף פעם לא הייתי בגיי פארטי. אני הייתי אולי פעמיים במסיבות וגם הן היו עם האקס (מה שאומר מסיבות אייטיז במועדון התכלת. שחס וחלילה לא נפסיד את שירים יפים 2)
“מה אני אלבש?” אני בוהה במזוודתי נטולת שבעת הקילוגרמים.
“מה זה משנה?” היא עונה לי. “שימי על עצמך משהו. בינכה אף אחד לא שם לב מה את לובשת עם הבז`ז`ים האלה”
בסוף אנחנו מתפשרות על שחור. אני מתפשרת על שחור יותר נכון. ל` שמבדוי מתעניינת בנושא ההתלבטויות שלי כמו שהיא מתעניינת בויברטורים.
(”נראה לי שנזדקק לויברטור אם נרצה לגור באיטליה” אני אומרת לה שבוע קודם כשהחרמנות שלי בשיאה והפרטי אין.
“את תזדקקי לויברטור” היא עונה לי. “אני מבררת על בובות גומי”)
סוף סוף אנחנו יוצאות. ל` שמבדוי צועדת במרץ בנעלי ספורט וג`ינס בעוד אני מדדה אחריה על העקבים שקניתי בבוקר.
איכשהו אנחנו מצליחות להגיע לגיי ויליג`. כל הויליג` פיפל כבר שם. משהו כמו אלפיים איש עומדים בתור. מדובר על כפר. שלוש במות תחת כיפת השמים, שבכל אחת מנגנים משהו אחר, מאתיים ביתנים בערך ש 189 מתוכם מוכרים אלכוהול ולמרבה הפליאה שניים מהם מנסים לשכנע את הרומאים ההומואים לאמץ חבר.
“שיואו” אני מתחילה למלמל בהתלהבות כמו תמיד כשאני רואה גור קטן “תראי איזה מותק. מי חמוד קטן של אמא? מי ממי? מי מתוק? מי מלאך?”
ועוד כהנה וכהנה ל` שמבדוי מנסה לגרור אותי משם במבט ספק מרחם ספק מזועזע. כשאני מרימה את העיניים מהגורים אני מגלה שהמבט של ל` שמבדוי מרוח על פניהם של כל האנשים בסביבה. הגורים כנראה לא מבינים עברית. גם לא שאר האנשים שמקיפים אותנו.
“תראי” היא אומרת לי ומכוונת את המבט שלי אל דדנית יפהפיה שמסתובבת שם “יש לך מתחרה”.
שניה לפני שאני מתחילה להביא אותה בסצנות, אני נזכרת שאני בעצם לא לסבית ושל` שמבדוי היא לא החברה שלי. כלומר היא כן. אבל לא ככה. ואין שום סיבה לקנא בזה שהיא מסתכלת על בז`ז`ים של אחרות. אלוהים! זה כזה מבלבל!
עכשיו אנחנו כבר מתודלקות היטב ול` שמבדוי גוררת אותי לרחבת הריקודים. שם אני מנסה לעשות תנועות שקשורות איכשהו למוזיקה. מילים אין. ול` שמבדוי קצת מתחילה להתחרט על כל העניין. איך שהיא מתחילה לרמוז לי בעדינות שאולי כדאי שננוח קצת, מישהו עובר ליד, תופס לי בזרוע ומושך אותי לכיוון הרחבה. רוצה שאני ארקוד איתו. אני מסבירה לו באיטלקית רצוצה שאני ממש לא בקטע ושחברה שלי (אני מצביעה על ל` שמבדוי באסרטיביות) עלולה מאוד לכעוס.
ל` שמבדוי פורצת בצחוק מתגלגל. וההוא הולך. “אין ספק” היא אומרת לי. “את היחידה שנתקלתי בה, שבמסיבה של גייז מתחיל איתה גבר”.
אחרי שאנחנו מתיישבות אנחנו בוהות בשוק הבשר של ההומואים. הם יפים החולירות וגם יודעים לרקוד. ל` שמבדוי מתעצבנת שיש מלא סטרייטים שהורסים את המסיבה. כמוני. כנראה.
“איך את יודעת מי סטרייט?” אני שואלת אותה בעניין. אולי פעם אני אצטרף לקהילה. מי יודע. “אלה שלא יודעים לרקוד ולובשים חולצות עם צווארון רגיל. או חולצות בכלל פור דת` מטר”. מתברר שהומואים הולכים רק עם וי עמוק או בלי בכלל. ת`אמת? אני כבר עייפה מלראות גברים יפים חצי עירומים רוקדים מדהים ועושים עיניים לגברים יפים חצי עירומים שרוקדים מדהים גם. כל הבזבוז הזה נראה לי מיותר. “בואי נחזור הביתה” אני מתחילה לנדנד. אני גם מותשת. אלה לא השעות שלי. אני אוהבת להיות במיטה בעשר. לנוח. לנמנמ מעט. לקרוא איזה ספר. “אני חננה” אני מזכירה לל` שמבדוי שנאנחת. היא ממש רוצה להישאר. יש איזה שיר שהיא רוצה לשמוע. אחד עם מילים. “אם תגידי לי איזה שיר זה אני מבטיחה לשיר לך אותו בדרך” אני אומרת לה.
ל` שמבדוי מחייכת. ואז שרה:
Push me
and then touch me
till I get my
satisfaction.
איכשהו יוצא שאני לא שרה לה את השיר הזה. ובכל זאת היא מלווה אותי עד הבית. כדי להקטין את הסיכוי שאני אאנס וארצח כמובן.
כשאנחנו מגיעות אני רוצה לבכות. “ל` שמבדוי, אל תלכי” אני מתחננת. “אל תשאירי אותי פה ברומא לבד לגמרי”. אבל היא הולכת. יש לה חברה בבית שמחכה לה. והיא כבר הרוסה מגעגועים. ככה זה עם הגברים האלה. כשהם מאוהבים לא מעניין אותם שום דבר.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

*רק עכשיו שמתי לב! בושה הקטע הזה, איך הם כותבים Boojie עם שגיאות כתיב

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פינת הנ.ב.
ועוד מילה קטנה. או שתיים. לא יותר מזה. על התמונה בבלוג ששונתה היום לכבוד הקיץ שהגיע וזה וזה לפני חצי שנה בערך.
אז למתלהבים שביניכם - מי שיגדיל את התמונה יזכה לראות את הצלקות הנאות בברכיים שצברתי לאורך השנים בהן סבלתי ממחלת הנפש הנוראית באוזניים שגרמה לי למפגשים אקראיים אך כואבים עם הרצפה. פה. ושם גם.
ומי שיגדיל אותה עוד יותר - יזכה לראות את הצלוליטיס שעל המאחורה של הירכיים.
ולאלה שלא מבינים איך לא רואים לי את התחתונים - זה כי אני בלי בתמונה הזו.
בעיות לוגיות, אסתטיות, תלונות טענות ומענות- אנא שלחו עכשיו ומהר. לפני שכולם רואים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ובפינת התרבות- קטע ובקשה.

לקרוא.

ישנם ספרים שאדם מחזיק גם עשרים שנה בלי לקרוא, שהוא שומר תמיד ליד, שהוא לוקח איתו מעיר לעיר, מארץ לארץ, ארוזים בקפידה, גם אם אין לו מקום. אולי יש והוא מעיין בהם מעט בזמן שהוא פורק אותם מהמזוודה, אבל כל החיים הוא שומר עליהם היטב בלי לקרוא בם אפילו פסקה אחת.
ואז, אחרי עשרים שנה, מגיע רגע, שבו פתאום, כמו מתוך כורח, אין הוא יכול לעשות דבר מלבד לקרוא את הספרים האלה. לבלוע אותם בנשימה אחת. בלי לעצור. כמו התגלות.

אליאס קאנטי.
והבקשה:
תרגמה מאיטלקית אחרונת המתרגמים - אמתכם הצנועה. אני. אנא, אם יש בכם כאלה המכירים את הקטע בתרגום אחר (ומחוייב המציאות שגם טוב יותר) עשו מצווה והביאוהו אלי.
תודה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

והתמונה? באדיבות בועות. האשה, השנינות, והכישרון האינסופי

מה יש לומר? הבלוג הזה? יש עוד אלף כמוהו.
אבל אז מה. זו לא הכמות. זו האיכות. עד שזה מגיע אלי כמובן.
ואז זו לא האיכות. זו הכמות. ככה זה כשאת זולה ויש ממך המון. 
ולענייננו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

עזיבתו של אח של ל` שמבדוי השאירה אותנו המומות כואבות ועם מלא שלפוחיות ברגליים. לא סתם ברגליים. ברגליים שלי. ואני אין לי הרבה איברים יפים בגוף. יש את העיניים ששנים חשבתי שהן כחולות אבל הפרטי ניפץ לי את האשליות והודיע לי שהן כולה אפור עם עיגול צהוב באמצע. יש את הקרסוליים, ועוד כל מיני איברים זניחים כאלה, אבל האיברים הבאמת יפים בגוף שלי הן כפות הרגליים. עדינות. חטובות. צבועות בלאק בצבע חרדל וגורמות לי אושר אין סופי כשהן ענודות באיזו נעל גבוהת עקב ודקת רצועות. תפוצצי אותה כבר אומרת לי ל` שמבדוי כשהיא מסתכלת בבעתה על האצבע השישית שגידלתי ברגל. זה מזעזע. זה כואב? אני שואלת אותה, כשאני מזיזה את שלפוחית הענק מצד לצד, נהנית לשחק עם נאד המים שצמח לו על גופי. זה לא כואב. היא אומרת בבטחה. ותוכלי לחזור למידת הנעליים המקורית שלך. השיחה הזו מתנהלת באחת מיציאות קפפ”ג שלנו. אנחנו שותות קפוצ`ינו משובח ומחכות שאבא שלי והפעוט ינחתו. גם הם באים לרומא. “אנשים הולכים אנשים באים ואנחנו נשארות פה כמו כלבות” נאנחת ל שמבדוי שכל נושא רומא כבר מתחיל להימאס עליה. אני דווקא די מרוצה מכל העניין. ולמה לא? הגברים יפים. האוכל טוב. הגלידות משובחות. הקפה מצויין. העבודה רחוקה והחופש גדול.
“איזה יופי ברומא,” אומר אבא שלי בחדוות תיירים, שממלאת אותי גאווה וגורמת לי להביט על ל` שמבדוי במבט שאומר שהנה גם המשפחה שלי היא ספורטיבית ומטיילת לפחות כמו זו שלה, “יש לנו מזגן בחדר”. הוא ממשיך. כן. ככה זה. המשפחה שלי היא המשפחה שלי היא המשפחה שלי. אין צורך להילחץ.  
“אבא, תכיר את ל` שמבדוי,” אני אומרת לו, מציגה בפניו בגאווה את החברה המשובחת שלי. “היא אשה ולמרות זאת אנחנו מסתדרות מצויין”.
עם כל כמה שהוא מתרשם מההתחברות המרשימה שלי לצד הנשי שלי, אבא שלי ופעוט המחץ מעוניינים בעיקר להביא אותה בנמנומים במזגן.
“תגידי, איפה שער טיטוס?” הוא שואל שניה לפני שהוא קורס במיטה לסיאסטת צהריים קרירה.
ל` שמבדוי מעניקה לי את אחד ממבטי הדלמטי רבי המשמעות שלה. “עד כמה שזה קשה להאמין,” היא אומרת, “מתברר שאת החלק הספורטיבי במשפחה שלך”.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

חמושה בסיכת ביטחון אני ניגשת  לניתוח המורכב של פיצוץ השלפוחית. בטעות אני לוחצת עליה בדיוק ברגע הניקוב. זרם עז של נוזלים תוך שלפוחיתיים ניתז לי ישירות לתוך העין. תוך שניות הפכתי מפיאצה לפונטנה. כמויות הנוזלים שיוצאים לי מהנושא של השלפוחית יכולות להציף את אפריקה ולפתור אחת ולתמיד את בעית הרעב שם.
נגמר אני מבשרת לל` שמבדוי, תוך כדי שאני מספרת לה איזה קטע איך שזה השפריץ לי לעין.
“את הבחורה הכי מגעילה בעולם” היא מכריזה בעקבות התיאור המוחשי שלי ומסרבת לצפות בשק העור שנותר באיזור הזרת אחרי הפיצוץ. ועוד אחרי שקיפלתי וארזתי אותו בכזו תשומת לב מסביב לזרת.  “חבל,” אני אומרת לה “את מפסידה, יש פה דונם לפחות. קצת יצירתיות ואנחנו יכולות  לעשות מהשלפוחית ז”ל שלי זוג נעליים משובח”.
אני יוצאת בהודעה רשמית על השחתה טוטלית של איזור כפות הרגליים, מה שלדעתי שווה עשרים אחוזי נכות לפחות. וכמובן שאין מצב לתזוזה, מה שמצמצם את התרומה שלי לביקור של אבא והפעוט, ללסמן להם בעיגולים מקומות שווים על המפה. תלכו לפה. תלכו לשם. תראו את זה תראו את ההוא.
אני לא מתכוונת לזוז יותר.
אבא שלי מתקשר שאני אבוא לשתות איתם קפה בפנתיאון. שבוע וחצי ברומא ול` שמבדוי ואני  עדיין טועות בדרך לפנתיאון. “איך זה יכול להיות שהיינו בפנתיאון הזה שבעים ושמונה אלף פעם ועכשיו אנחנו לא מצליחות להגיע אליו?” אני מקטרת בזמן שאנחנו מסתובבות כפורפרה אנושית, או יותר נכון ל` שמבדוי מסתובבת כפורפרה, אני מדדה כאווז שיכור על שרידי שלפוחיותי. לא סתם אומרים שאיטליה זה כמו ישראל. לאתרי התיירות ברומא יש את התכונה המרגיזה הזותי שיש לרחובות בתל אביב. להופיע כשלא רוצים להגיע אליהם ולא להופיע אף פעם כשהם המטרה. מכירים את זה שכשאתם צריכים להגיע לרחוב שבזי/מרים החשמונאית/סירקין, אז ממש אין מצב למצוא אותם, אבל כשאתם מסתובבים כדי לחפש רחוב אחר בכלל, הם לא מפסיקים להופיע? אז ככה גם עם הפנתיאון.
אחרי שעתיים של הסתובבויות במעגלים פתאום אני רואה נקודת אור בקצה המנהרה. באדי שופ. החנות החביבה עלי. למרות ההפצרות של ל` שמבדוי סירבתי לראות מה הכתובת. אני כבר הבנתי את הקטע. אם אי פעם אני ארצה לרכוש משהו בבאדי שופ הדרך היחידה שאני אצליח להגיע לשם זה לטעות בדרך למקום אחר. ככה זה עם המקומות האלה. צריך לתפוס אותם לא מוכנים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

באחד הערבים אנחנו נשארים בפיאצה דל פופולו עד מאוחר וכבר אין מטרו. האוטובוס מביא אותנו עד הטרמיני ומשם אבא שלי והפעוט יוצאים בצעדה נמרצת למלון. אני מסרבת בתוקף לצעוד עוד מטר מה שמשאיר אותי ואת ל` שמבדוי לחכות בתחנה העמוסה לאחד מאוטובוסיי הלילה הבלתי אפשריים בעליל האלה. בעוד אני מעלה זכרונות מהתקופה שהיו לי כפות רגליים ואח של ל` שמבדוי עוד היה איתנו. “זוכרת,” אני מהגגת בנוסטלגיה, “איך נגררנו אחריו ברובע היהודי וכשלאונור שאלה לאן אנחנו הולכים עניתי לה שאין לנו מושג, אנחנו אחרי אחיך -  כי ככה זה נשים, ג`נדר כנוע. תמיד עדיף שיהיה בסביבה גבר חסון שיוביל אותן-?” ל` שמבדוי מחייכת. “את התגובה של אחי למשפט הזה את זוכרת?” אני מתעלמת. התגובה של אחיה למשפט הזה היתה הטלת ספק שאני מסוגלת לתת למישהו להוביל אותי לאנשהו, ועוד כמה הארות לגבי האופי שלי באופן כללי. לא משהו שכדאי להיזכר בו.
אני ממשיכה להגג לקטר ולהתנסטלג לחילופין, עד שאפילו אני, רגישה כחדר אטום, מצליחה לקלוט של` שמבדוי מהורהרת ושקטה עוד יותר מהרגיל.
מה קורה? אני שואלת אותה. מילא אני שאני מתגעגעת לפרטי שלי, אבל את? שאין לך חבר? מה יש לך לרצות לחזור? ל` שמבדוי מסתכלת עלי במבט הדלמטי החביב עלי מכל. “חבר אין לי” היא אומרת. “יש לי חברה. רציתי לספר לך עוד קודם. אני אוהבת נשים”. האוטובוס עוצר בחריקת בלמים מול התחנה. אוטובוס אחד. מפוצץ באנשים. שאין שום סיכוי שייכנסו אליו כל הערמות שבהמתנה בתחנה הזו. ל` שמבדוי מנצלת את העובדה שהלסת שלי עוד לא התרוממה מהרצפה, ומודיעה לי שהולכים ברגל. מדובר על 45 דקות הליכה. מדובר בכפות רגליים שלא קיימות יותר, ומדובר באמצע הלילה. באיזשהו שלב אני יוצאת מההלם, וחוזרת לקצב הדיבור הרגיל שלי “כואבות לי הרגליים” אני מקטרת נמרצות, “עכשיו שתיים בלילה. אנחנו הולכות פה לבד קילומטרים ברומא. בטח יאנסו אותנו וירצחו אותנו. וכשכולם ישמעו על  זה הם יגידו - נו בטח, מה הן חשבו לעצמן ללכת לבד בחושך בלילה? הגיע להן להאנס ולהרצח- מי יתנני כסף למונית! מטבע אחת קטנה!”
 ”זה עוד עשרים דקות ואני אלווה אותך עד הדלת” מבטיחה לי ל` שמבדוי, כמו ג`נטלמן אמיתי. פתאום אני מבינה איך קרה שלמרות של` שמבדוי היא אשה, אני מסתדרת איתה כל כך טוב.
“אם מישהו היה אומר לי” אני פונה לל` שמבדוי בעייפות מהולה בכאב “אם מישהו היה אומר לי לפני עשר שנים, שעוד עשר שנים אני אצלע ברחובות רומא בשתיים בלילה כשההגנה היחידה שלי מפרעות ברחוב היא לסבית מנתניה, בחיים לא הייתי מאמינה לו”.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ובפינת התרבות שכה חסרה לכם, אני יודעת, אבל שבה במלוא המרץ, איטליה במיטבה:

“הה, ידידי הנערץ,” אומר אני לו, ואני יושב על הגדר, סנטרי נשען על גולת המקל, שעה שהוא מטפל בחסה שלו. “נראה לי שאין השעה יפה עוד לכתיבת ספרים, גם לא לשעשוע. אשר לספרות, ולכל שאר דברים, עלי לחזור על פזמוני הרגיל: ימח שמו של קופרניקוס!”
“הו, הו, הו, מה לקופרניקוס ולזה!” קרא דון אליג`ו כשהוא מזדקף ופניו לוהטות תחת כובע הקש שלו.
“יש לו שייכות לזה, דון אליג`ו. שכן לפני שהסתובבה האדמה…”
“מה לך? הרי מאז ומעולם היא מסתובבת!”
“אין זו האמת. האדם לא ידע זאת, ולכן דומה היה כאילו אינה מסתובבת. גם היום רבים האנשים שלגביהם אינה מסתובבת. אמרתי זה מקרוב לאיכר זקן אחד, ויודע אתה מה ענה לי? כי זה תירוץ יפה לשיכורים.”

(מתיא פסקל המנוח. לואיג`י פיראנדלו. המנוח גם.)

* מי שמשחק בג`ירפה משחק יותר. פתגם זן איטלקי ידוע.
NOT!
משפט שמצאתי על חנות צעצועים של איטלקים. אבל בכיף יכל להיות פתגם זן איטלקי ידוע. אם היה זן באיטליה. נגיד.
אז מה יקרים ויקרות מכל שלי? תג`עג`עתם? אני מלא. שכולם יעמדו פה בתור לחיבוק גדול.
חוץ מגדי. שאני מבינה שהיה פה ליד ולא עבר להגיד שלום. בוג`י, בפעם הבאה שאת רואה אותו מסתובב פה תמסרי לו ש “מי שמזלזל במעריצות בצעירותו סופו לסיים את חייו כשהוא מנהל פאב של מלצרים מזמרים”.
(מתוך “הייתי”. אדם. האוטוביוגרפיה).

אוח. איך שהתחשק לי לקחת את כולכם איתי לחודש הזה ברומא. מסע מרתק אל תרבות העבר והסיילים (מהעשירי ביולי. למתכננים של שנה הבאה). או לפחות שתהיה טכנולוגיה מספיק מתוחכמת שאוכל לשדר לכם פוסטים ישירות לבלוג בלי הצורך המטופש להקליד אותם לאורך ולרוחב. אבל אין. והנה אני. והנה אתם. שני חלקים בתוך השלם.
הקיצ, מהו חודש אם לא רצף מטורף של אנקדוטות? אז הנה הן. לפי הסדר הכרונולוגי. ממויינות ומוגשות לכם על ידי א.א.מרגריטה ובניו בע”מ מוסך שלא מרמה כוסיות שהלך להן המנוע.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אולי לא תסעי? שאל הפרטי ביום ראשון בלילה, כשהוא לובש את מבט ה”איתה זה תמיד הולך נגד הרוח” המפורסם שלו, דקה אחרי שקרעתי לו תתחת במונופול (איך? איך מגיעים לגיל שלושים וחמש בלי לדעת שהמפתח לניצחון במשחק הזה זה לקנות את דיזינגוף? ומי קונה את הרכבת? איפה הראש שלך לעסקים יא עאמה?!) ושלוש שעות לפני ההמראה הגורלית. אאההממבב מלמלתי מצרפת את הדיסק הורוד עם הלבבות שא` הכינה במיוחד בשבילי לערמת הדיסקים המתוכננת לנסיעה. כבר אני מבטלת הכל. כרטיסים. לינה. קורסים. הכל. רק בשביל להישאר פה לעוד יום של עבודה מספקת במשרד. טפו.
טפואואואו אמרתי לעצמי כשאני סוחבת עשרים קילו של סמסונייט לכיוון ויה אלפרדו בקריני בפונטה לונגו בחום של מאתיים מעלות ולחות של ארבע מאות אחוז. מה היה לי רע ביום של עבודה מספקת במשרד הממוזג? ומה הסיפור עם האיטלקים האלה? לא היתה תקופה שבה הם היו פסגת הטכנולוגיה? כן. אבל זה היה ממש ממש מזמן. כמה מזמן? בואו נגיד שמאז שהם בנו את הקולוסיאום האיטלקים לא ממש התקדמו יחד עם כולם.
תשכחו מהטיוב הלונדונית המפוארת. רשת מתוחכמת של קווים לאורכה ולרוחבה של לונדון, שבהם יושבים אנגלים מנומסים בתוך רכבת קרירה ונקיה ומשוחחים מהוסות עם חבריהם לספסל. במטרו האיטלקית מדובר בשני קווים בלבד שעליהן נוסעות רכבות ישנות ומטונפות שמאוכלסות בשלושתאלפים איטלקים חובבי היגיינה טבעית ועוד שלושיםאלף תיירים בגוונים שונים של ורוד, ומזכירות יותר אקווריומים אנושיים צפופים ומיוזעים מאשר משהו שנראה כמו רכבת. ככה בדיוק, חשבתי לעצמי תוך כדי שהפרצוף המיוזע והמטונף שלי נמרח על הזכוכית וניקה אותה מעט, תיראה ותריח תחתית בתל אביב אם וכאשר תוקם.
בסופו של יום רשמתי לי שני דברים מנחמים שליוו אותי היטב לאורך הטיול:
גלידה בחצי יורו במקדונלד. ופיצה קוקו על פיצותיה המשובחות והמלצר אלסנדרו החינני בעולם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אל תדאגי, אומרת לי ל` שם בדוי. כשאח שלי יגיע הוא יזיז אותנו. ל` שמבדוי זו השותפה הספונטנית שלי לנסיעה. היא קטנה ושחומה ויש לה 6 נקודות חן שמסודרות בעיגול מושלם מסביב לעין ימין. (או הימין השני. אף פעם לא הצלחתי להבדיל בין הכיוונים המזורגגים. הם נראים בדיוק אותו דבר). מה שמקנה לה מראה מתוק של דלמטי נטוש. את המשפט הזה היא משחררת בפיאצה דל פופולו בזמן שאנחנו מנשנשות מעט פיצה פונגי ומחכות שהאופרה “חליל הקסם” תתחיל. זה משפט התגובה הקבוע שלה לשיחה היומיומית שאנחנו מנהלות בעניין חוסר המוטיבציה שלנו לתזז בעיר. זה לא שאנחנו לא עושות כלום. אנחנו הולכות פה ושם. אני אפילו כבר הספקתי להתרסק בחינניות על מדרכותיה הנאות של רומא לעיניה המזועזעות של ל` שמבדוי. היא עוד לא מכירה אותי ולכן היא מתרגשת מזה שהברך שלי משופשפת ומדממת. “זה בסדר” אני מרגיעה אותה תוך כדי שאני מתרוממת חזרה, ומציגה לה ערמה של צלקות שפשופים חתיכות אספלט וחבורות שונות על הברכיים שלי. “אני רגילה. יש לי מחלת נפש באוזניים”.
אח שלה צריך להגיע בסופשבוע ולהישאר שבוע ברומא. והוא התקווה שלנו לארגון וסדר. הוא גם התקווה של ל` שמבדוי ליציאות קצת יותר מרגשות מקפה-פיצה-פסטה-גלידה (הידועות בשמן יציאות קפפ”ג) אחרי שדי מהר היא הבינה שממני לא תבוא הישועה. היא מתייגת אותי לעד כאם כל החננות כשהיא מגלה שאני מעדיפה להסתגר בלילות בבית לקרוא ספר ולנמנם מלהסתובב בין גופותיהם המיוזעים של עשרות איטלקים. “מה אני צריכה לשלם למסיבה כשיש לי את המטרו כל בוקר?” אני מביאה בטיעון מוחץ שמשאיר את ל` שמבדוי ספיצ`לס.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אח של ל` שמבדוי אכן מגיע. הוא צעיר ממני בחצי שנה. ומתוק בדיוק כמוה. זו משפחה שכזו. מה שכן  ל` שמבדוי צדקה. האיש באטרף.  אחרי חמישה ימי בטלה על החוף בספרד הוא מלא מוטיבציה ומרץ. הוא רוכש בחדווה ספר על רומא ואודרוב - מתחילים המסעות. במשך חמישה ימים אנחנו חורשים את רומא לאורכה ולרוחבה. אח של ל` שמבדוי לא מוותר על אף אתר בספר. הוא מעוניין לעיין בכל פיאצה, לדפדף בכל חורבה, לברר על כל מזרקה (כולל כמה ברזים דולפים שנקלעו לשם לגמרי במקרה) ואת כל זה הוא גם מעוניין לצלם. אני ול` שמבדוי משתרכות אחריו בהתחלה בעניין, ואחר כך באדישות. כלומר ל` שמבדוי באדישות. אני מנצלת את חלון ההזדמנויות על מנת לקטר. כואב לי פה ודואב לי שם. אני לא יכולה לזוז פה והשרירים שלי תפוסים שם. וכפות הרגליים שלי מתמלאות שלפוחיות ומתחילות לקבל את המראה הגבשושי אך הסקסי של פני הירח. את כל התחושות האלה אני לא מפסיקה לשדר לאחים מוכי הכושר. שניהם רזים ושריריים ומתייחסים אלי חצי בסלחנות המשפחתית הכל כך קסומה הזותי שלהם וחצי בביטול מוחלט.
כל עמוד שיש בכל פיאצה (ויש עמוד בכל פיאצה. ויש אלף ושמונה מאות פיאצות) מתועד ונרשם אצל אח של ל` שמבדוי. על הכל הוא מסמן וי. אבל בסך הכל הכללי,  כשהוא עוזב סופסוף אי אפשר להגיד שאנחנו לא מכירות את רומא. הלכנו בכל סימטה. דרכנו על כל אבן משני צדדיו של הטיבר. נסענו בכל קווי האוטובוס (זה אני הכרחתי אותם :-)) ואכלנו בכל מסעדות התיירים שגבו שבעה יורו על טרטופו. בסופו של השבוע אני מודיעה ל ל` שמבדוי שקרה נס. הישבן שלי התחטב והוא מוצק כשיש. אפשר בשקט לשים אותו על עמוד ולקרוא על שמו פיאצה. פיאצה דל צלוליטיס. נגיד.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

המשך יבוא.