זה כמו משל השועל והכרם, אומר לי זיו מכר ישן ואהוב, כשהוא פוגש אותי במסדרונות חדר האוכל. נכנס ויצא אותו דבר (בשלב הזה שנינו מסתכלים על הכרס שגידלתי בזמן שהלכתי ומגחכים. יותר מדי ענבים. כנראה. כלומר אם מתעקשים על משל הכרם והענבים ולא נגיד על משל הפיצוציות והטוויסט) אם כבר יצאת, איך חזרת? איך? איך עשית לנו את זה? זה כמו שההוא בחומות של תקווה במקום להגיע בסירה למקסיקו היו תופסים אותו ומחזירים אותו לכלא באוטובוס. זה כמו…
זיו, באמ`שלי, אני אומרת לו, עוד מילה אחת אני מזמינה אותך לחתונה. ולהזכירך חתונות זה הדבר המעיק והיקר הזה שאף אחד לא רוצה להשתתף בו באמת. שלא לדבר על לחפש תירוץ ללמה לא להגיע אחרי שאתה כבר מוזמן. תעצור עכשיו או תקבל הזמנה.
אבל זה נכון מה שהוא אומר. לחזור לעבודה ועוד במקום שעבדת בו כבר בעבר זו לא ההרגשה הכי טובה בעולם. בטח לא אחרי שנה של חופש. בטח לא אחרי שחשבת שזה מאחורייך העולם הזה של הגדולים.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אל דאגה, אומרת לי הפנינט ומפריעה לי בקליטה ביום הראשון, אני פה בשביל להמשיך ולשאת בעול. לנסות ולהמשיך את החיים הטובים של מחוסרי העבודה.
יופי, אני עונה לה, לפי האמרה הידועה: “כשנראה שהחיים ממש גרועים? תמיד יש מישהו שחי חיים טובים יותר”.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אווירת הניאונים והשטיחים מקיר לקיר. חמש שנים אחרי. אני כבר יודעת למה אני נכנסת. אם אין ציפיות אין אכזבות. הבועה הפכה לכלוב. והכלוב לא מזהב. מקסימום מרכב בליסינג.
השבוע הראשון בעבודה מוקדש לארגון. צריך לארגן מחשב, מקלדת, טלפון, עכבר, מסך, תלושים לאוכל, כסא, עטים, טיפקס. פחות כמו עבודה יותר כמו לעשות שופינג באופיס דיפו.
איך זה להתחיל לעבוד? שואל אותי אבא שלי כשאני מתקשרת בהתלהבות לספר לו שקיבלתי טלפון.
מעולה! אני עונה. כבר יש לי כסא. ומגירות. מגירות זה ממש קידום. ולי יש שלוש.
אחת על השניה. אתה יכול לספר לכולם עכשיו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אז מה? אומרת לי Fשותקת, איך לחזור?
האמת? לא כזה נורא אני עונה לה. כבר ביום השני בעבודה הודעתי לבוס החדש שעוד שבועיים וחצי אני מתחילה להתחתן מה שאומר שבספטמבר אני צריכה חופש.
ומה הוא אמר?
מה היה לו להגיד? אמר “מזל טוב” (שזה כידוע מאד נדיר בקרב האנשים ששומעים שאני מתחתנת ותגובותיהם מתחלקות בין: “אני לחתונה הזו לא באה” ו:”את? מתחתנת? מה קרה?”). רק שאחר כך הרגשתי קצת מקופחת.
למה? היא מתעניינת
כי כולן פה בהריון והולכות לצאת לחופשה של שלושה חדשים. מה שלדעתי יתבזבז עליהן לגמרי. שיתן לי חופשה של שלושה חדשים. אני כבר יודעת איך זה להיות בחופש. אני אהנה ממנו הרבה יותר מהן.
וגם לא יהיה לך תינוק שיהרוס לך אותו, מוסיפה F בתבונה.
ככה זה החברות שלי. יפות וחכמות. ומובטלות גם.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אני כל כך עסוקה שאין לי זמן ללכת לשירותים אפילו - אני מקבלת מסר מהפפס במסנ.
תכלס - אני אומרת לפפס שלא מבינה מה אני עושה במסנג`ר בפעם הראשונה אחרי שנתיים בערך - דווקא מאז שהתחלתי לעבוד נהיה לי מלא זמן לעצמי.
בבית אני לא עושה כלום - כי אני עובדת
בעבודה אני לא עושה כלום - כי אין לי עבודה.
ואת מרוויחה כפול ממני, היא נוזפת במסר פלוס שלל פרצופים כעוסים. כלום לא השתנה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בינתיים אני מרגישה כאן קצת כמו ב”מה קרה בגטקה?” כל מיני דלתות זכוכית נפתחות כשאני מראה להן את הכרטיס והיומיים הראשונים שלי בעבודה מוקדשים ללהסתובב עם הכרטיס ליד דלתות ולהתלהב. זה עושה לי פלאשבקים לגיל 15 שהייתי נוסעת לתל אביב כדי לעלות ולרדת במדרגות הנעות. שעות בדיזינגוף סנטר על המדרגות הנעות. ככה פספסתי את טרנד הוירצ`ואל ריאליטי. מרוב התלהבות מלעלות. ולרדת.
נו, אומרת הפנינט בסופו של היום השני, עדיין סופרת מגירות?
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ופינת התרבות - כמו שהבטחתי- משעשעת קלאסית ומשובחת במיוחד.
תורת הממשל
…
אמת היא כי כל משרדי הציבור והמדינאים המקצועיים במשרד הסחור-סחור כולו התעמקו בשב ואל תעשה והציבו אותו לעצמם כמטרה נעלה. אמת היא שכל ראש ממשלה חדש וכל ממשלה חדשה שעלו לשלטון בזכות תמיכתם במשהו מסויים כדבר שיש לעשותו, ברגע שעלו לשלטון הפעילו את מיטב כישוריהם לגלות איך לשבת ולא לעשות. אמת היא כי מרגע שהסתיימו בחירות כלליות כל נבחר לפרלמנט, שקודם השתולל בתעמולת בחירות שלו מפני שהדבר לא נעשה, והיה מבקש מחבריו של האדון הנכבד במחנה היריב, באיום של העמדה לדין, לומר לו מדוע לא נעשה הדבר, וטען שיש לעשותו, והתחייב בעצמו שייעשה, התחיל לתכנן איך לשבת ולא לעשותו. אמת היא שהוויכוחים בשני בתי הפרלמנט במשך המושב כולו נטו כולם לדיון מתמשך בשאלה איך לשבת ולא לעשות. אמת היא שבנאום מלכותי בפתיחת מושב כזה אמנם נאמר, לורדים ואדונים נכבדים, עבודה רבה מוטלת על שכמכם, הואילו נא ללכת איש איש לחדרו ולדון איך לשבת ולא לעשותה. אמת היא שבנאום המלכותי של מושב כזה אכן נאמר, לורדים ואדונים נכבדים , זה חודשים מפרכים אחדים אתם שוקלים בנאמנות עצומה ובפטריוטיות רבה איך לשבת ולא לעשות, ואף הצלחתם למצוא את הדרך, בברכת אלוהים על הקציר (בשדות, לא בפוליטיקה) אני מפזר עכשיו את הבית. הכל אמת ויציב, אבל משרד הסחור סחור הרחיק לכת.
מכיוון שמשרד הסחור-סחור המשיך באופן מכני, בכל יום ויום, להניע את גלגל תורת הממשל הנפלאה הזאת, הרב תכליתית של שב ואל תעשה, מכיוון שמשרד הסחור-סחור התנפל על כל עובד ציבור לא נבון שהתכוון לעשות או שנדמה כי בגלל תקלה מפתיעה קיימת סכנה קלושה שיעשה, התנפלו עליו במסמך ובתזכיר, וברשימת הוראות, שכיבו אותו לגמרי. רוח היעילות הלאומית הזאת במשרד הסחור-סחור היא שהובילה בהדרגה למצב שידו היתה בכל. מכונאים, אנשי מדע, חיילים, מלחים, מגישי עצומות, כותבי זכרונות, בני אדם שהיתה להם הרגשת קיפוח, בני אדם שרצו למנוע הרגשת קיפוח, בני אדם שרצו לתקן הרגשת קיפוח, יוזמי משרות פוליטיות, מקבלי משרות פוליטיות, בני אדם שלא קיבלו גמול על הצטיינותם, בני אדם שלא נענשו על מחדלם, כולם כאחד נקברו תחת הניירת במשרד הסחור-סחור.
בני אדם לאין ספור הלכו לאיבוד במשרד הסחור-סחור. חסרי מזל שנעשה להם עוול, ובעלי פרוייקטים לטובת הכלל (והיה מוטב שייעשה להם עוול בהתחלה משיבלעו את המרשם האנגלי המר הזה המבטיח כי ייעשה להם עוול בסוף), בני אדם שביסורים ובזמן ממושכים הצליחו לעבור בשלום משרדי ציבור אחרים , בני אדם שלפי הכללים הנקוטים הפחידו אותם במשרד אחד, הערימו עליהם במשרד שני והתחמקו מהם במשרד השלישי, לבסוף הפנו אותם אל משרד הסחור סחור והם נעלמו לעולמים. ועדות דנו בהם, מזכירים כתבו זכרון דברים עליהם, ממונים פטפטו לעליהם, לבלרים רשמו, תייקו ומחקו אותם מהרשימה והם נמוגו. בקיצור - כל עסקי המדינה עברו דרך משרד הסחור-סחור. חוץ מהעסקים שנכנסו ומעולם לא יצאו ממנו. והם לא יימנו מרוב.
…
(דוריט הקטנה, דיקנס הגדול)
והתמונה? באדיבות בועות. האשה, השנינות, והכישרון האינסופי
מאחר והחלטנו באופן חד חד משמעי שאנחנו רוצים חתונה חד חד אנשית היינו רגועים.
חתונה קטנה. לא באולם. הכלה לא תלבש לבן. החתן יהיה יפה וישתוק הגבלה של עד ארבעה הורים לכל מתחתן וכמה חברים. שיהיה שמח.
גייסנו את כל מי שיכל לעזור - דוד שלי מנהל מסעדה? יפה. יש מקום.
חברה שלי שוכבת עם צלם? נפתרה עוד בעיה
חבר שלו DJ? הנה. בעיה נוספת התמז”לה.
חברה שלי מעצבת גרפית? עיצוב הזמנות בחינם.
בלי וידאו. בלי שבעה נקיים, בלי רב, בלי עשרות אלפי שקלים שנזרקים על ערב אחד.
הכלה אף פעם לא חלמה להיות כלה והחתן אף פעם לא חלם שהוא ירצה להתחתן.
חתונה קטנה, קלה, כיפית ולא מנקרת עיניים.
וצמחונית כמובן.
או שלא.
מה פתאום חתונה חלבית אומר לי הפרטי כשאנחנו יושבים בטעימות אחרי האיפור ניסיון. אנשים באים בערב ומצפים לבשר.
תגיד לי, אמרתי לו כשאני בוהה בו בעין הלא מאופרת, אני התנזרתי 16 שנה מבשר כדי שיהיה טבח חיות מטורף לכבוד זה שאני מתחתנת? אני מנעתי מעצמי אוסובוקואים והמבורגרים מדיום רייר מבשר בגבהים שונים כדי שבזמן שאני מנסה להתחתן ייצלו להן אלפי פרות ותרנגולות חפות מפשע? לא. לא. לא. אני מעדיפה לצלות את האורחים מהצד שלך.
אבל יש אנשים, מלמל הפרטי בעדינות, יש אנשים שלא ישבעו מחתונה צמחונית. הם יהיו רעבים. ולא ייהנו. לדוגמה, הוא הומה בבושת פנים, לדוגמה חגי. חגי לא אוכל חלב.
חגי? אני מסובבת אליו את העין המאופרת בהפתעה. הו דה פאק איז חגי?
חבר שלי. מנהריה.
חגי! נו. יש גורמים שפשוט לא לקחתי בחשבון. חגי לדוגמה. מישהו שבחיים לא פגשתי (פגשת אותו פעם אחת הוא מתעקש בקטנוניות) יקבע לי מה יהיה התפריט של החתונה של עצמי.
בגלל חגי צריך לרצוח שלושה לולים.
הגיוני. הגיוני מאד.
אז אני מבין שאין החלטה על התפריט, אומר דוד שלי שההלם ממהירות בחירת הצבעים למפיות השאיר אותו בציפייה לזה שהכל יילך מהר והוא יוכל לחזור לעבודה שלו.
החלטה? אני אומרת לו החלטה? איך אפשר להחליט בלי לשאול את חגי?
הדוד (בטפשותו) לא מסתיר את העובדה שהוא מסכים עם הפרטי.
אנשים מצפים לבשר בערב. אם הייתם עושים את זה בצהריים אז מילא שזה יהיה חלבי. אבל בערב?
מה? מה קורה בערב? אנשים נתקפים בתאווה מטורפת ל B12?
הם מרגישים שהם לא יכולים בלי לנפנף באיזו שוק של מישהו שהוא לא הם בזמן הריקודים?
מה נשתנה הערב משאר החלקים של היום שחייבים לאכול בו בשר?
דוד שלי, שיצא לו להכיר אותי כבר כמה שנים טובות, קולט שאני בדיוק במצב הרוח המתאים לרצוח שלושה לולים ולקבור בהם את הפרטי בלילה.
הוא מחליט לשנות נושא.
אז מתי את מתחילה לעבוד?
במשך שלושה חודשים רצוף עיקר התעסוקה שלי כאדם בוגר על סף השלושים היתה לראות סדרות ברצף. מאחוריי חמש עונות של אבסלוטלי פביולס, שתי עונות של היאנגוואנס, ארבע וחצי עונות של עמוק באדמה, שתי עונות של פיוצ`רמה, העונה היחידה של הבלש המזמר, העונה הראשונה של עקרות בית נואשות ועוד כמה. שבטח שכחתי.
בשלושה חדשים פיציתי על חיים שלמים של אי צפיה בטלוויזיה.
מתברר שבתור פרנסה זה לא מי יודע מה משתלם.
מה גם שההוצאות שלי לא פחתו במידה ניכרת. בתי קפה, מסעדות, בגדים - אני רגילה לרמת חיים מסויימת. אז מה אם אין לי את הכסף לשלם עליה.
הבעיה היא שכדי להשיג כסף, השיטה שהוכחה כזו שיוצרת הכי פחות בעיות עם המשטרה זו עבודה.
אחרי חודש של בטלה גמורה החלטתי לעשות את הצעד ולחפש מקור פרנסה יותר אמין מהחסכונות שאין לי.
לצערי הסתמן שכדי לקבל עבודה צריך אשכרה ללכת לראיונות עבודה. ולספר על עצמך. ומה עשית וכאלה. ולא. הכוונה היא לא למה שעשית בזמן שהתבטלת.
קילומטראז` הסדרות והסרטים שראיתי לא הוסיף הרבה לרלוונטיות שלי לאיזושהי משרה. אפילו לא אלה של סטיבן סיגל.
מאחר והייתי כה נלהבת מהרעיון של לעבוד פרצתי בסערה לשוק העבודה - שלחתי מייל לחברת כח אדם.
מה שהתברר כצעד חכם. מיד חזרו אלי כל מני חברות וקבעו לי ראיון.
הראיון הראשון היה בפתח תקווה. נעולה בנעליים המאממות וגבוהות העקב שרכשתי באיטליה הצעדתי את עצמי לכיוון תחנת האוטובוס. נרשמו שני שפשופים אחד בדרגה ג`.
בקושי רב ירדתי מהאוטובוס רק כדי לגלות אחרי עשרה מטרים שהרצועה שלו נקרעה.
האם מצאתם את עצמכם אי פעם בפתח תקווה (האימה!) ובלי יכולת לתפעל את הנעליים שלכם? או במילים אחרות - הייתי באמצע פתח תקווה. ויחפה.
המשך הצעדה היה אירוע רב רושם בו אנשים מכל הסוגים והמינים הביטו במבט מרחם על האסופית היחפנית.
לא התקבלתי.
הראיון השני היה בגבעתיים. שם התברר שהמראיין ממש רוצה שאני אדע כל מיני דברים על הפרוייקט הספציפי שלו. למה? סיבותיו שמורות עמו. יכול להיות שהעובדה שאני הייתי המתכנתת של הפרוייקט הזה תרמה משהו לרמת הציפיות שלו. מי יידע?
כמובן שלא זכרתי כלום. 3 שנים אחרי, לך תזכור.
לא התקבלתי.
הראיון השלישי היה ברעננה. הבוקר התחיל נפלא. הנהג מונית גנב ממני עשרים שקל (למה את לא סופרת את העודף? הדהד קולה של אמא שלי איפה שהוא בין השלושה האפרפרים שנותרו אחרי מסיבות הסמים והאלכוהול באיטליה). האוטובוס התברר כמאסף. מה שאומר שעברנו את תל אביב, רמת השרון, הרצליה ועד שהגענו לרעננה כבר הייתי כמושה לגמרי. שעה וחצי תל אביב רעננה. שיא חדש ביעילות.
כשהגעתי לראיון גיליתי שלא מדובר בראיון סתם - חצי שעה שבה אני מנסה להיזכר מה עשיתי ולא עולה לי כלום חוץ מ7000 הודעות ב”בלונדיניות חכמות” הפורום והאגדה (וכן. יש לי נטיה להגזים. ולא. אני ממש לא מגזימה. מדובר ב 7000. ויש מי שסופר). אלא בממש מבחנים. הרבה הרבה עמודים של מבחנים. וגם לכתוב אפליקציה (אני אוהבת אפליקציות אומרת לי דיזט אחרי שאני מקטרת לה. יש לי על כל השמיכות בבית). חמש שעות בלי אוכל. באיזשהו שלב המי שאמורה להיות בוסית העתיד שלי ריחמה עלי והציעה לי שנלך ביחד להכין תה. שאותו כמובן שפכתי עליה בשניה שצעדנו מחוץ למטבח.
באופן מפתיע - התקבלתי. ככה זה. בטוב הם לא מבינים אלה.
-המשך יבוא ואיתו פינת תרבות משעשעת קלאסית ומשובחת במיוחד-