[מיד נחזור לסיפור המסגרת]
אתה חייב לעזור לי, התקשרתי לדוקטור צמח בערב יום הכיפורים.
מה קרה ממי? (הדוקטור הטוב מאוד מחבב אותי) למה את נשמעת ככה?
זה כי אני דולפת כמימיה בטיול שנתי לכיתות ד-ו, עניתי לו, אבל זה עוד מילא, הבעיה העיקרית היא שעל כל אקמול שאני לוקחת הפרטי לוקח שלושה, מה שאומר שאם אני לא אבריא ביומיים הקרובים הוא יזדקק להשתלת כבד.
הדוקטור הטוב מזמן אותי מיד ללשכתו שנמצאת אי שם בנווה צדק לקבלת צמחים עם טעם מגעיל לעשות מהם תה.
בוא, אמרתי להיפוכונדר-על שלי, הולכים (ברגל, בכל זאת, יומאכיפורים וזה) לצמח, ולא לוקחים יותר אקמולים לפני שיצטרכו לקחת לי כליה ולשים אותה אצלך במקום אלה שהרסת, ואני לא מוותרת כל כך מהר על איברים שלי. חיצוניים ופנימיים כאחד.
את מדברת על היפוכונדרים? הוא נזף בי, זו לא את שאיבחנת את עצמך לפני דקה כחולה אנושה בכלבת העופות?
זה לא כי אני היפוכונדרית (דביל) זה כי אני לא רוצה להתקלח.
[חזרה לסיפור המסגרת]
ואחר כך דלקת בדרכי השתן.
(”זה כמו סרט פורנו”, התפעל הפרטי ממה שאמור להיות טיפול אלטרנטיבי לדלקת, שבהיגיון של דלקות פרצה בשתיים בלילה כשהיא מעירה אותי בזעקות כאב ושולחת את הפרטי לסופר פארם להצטייד במגוון רחב של מוצרים על בסיס חמוציות ומזרק - עזרה ראשונה עד האנטיביוטיקה. ”בעצם זה יותר טוב מסרט פורנו! אז זה מה שעושים עם המזרק! תגידי,” הוא מדליק סיגריה, “אכפת לך שאני אעמוד פה ואסתכל?”)
מה שאומר שמיד פרצתי בהגשמת הקלישאה השוביניסטית והתחלתי במסע חיי הנישואין - להיות חולה עד שהוא ימות.
חשבתי שאת מרוקאית, אומר לי הבוריס שהתחתנתי איתו, לא פולניה.
קל לו לדבר לבוריס, הוא, למעט הרעלות אקמולים חולפות, מלבלב כבגוניה שזה עתה פרחה. צדקה ההיא, אני אומרת לפנינט סרבנית המנוי כשאנחנו מנשנשות מיץ רימונים פלצני בלחם ארז הפלצני לא פחות, שאמרה שמי שבאמת צריך להיות נשוי אלה גברים ולא נשים. כאילו דא? אומרת הפנינט, הכי טוב לגבר זה להיות נשוי. הכי טוב לך זה שיהיה נשוי למישהי אחרת.
אז ככה זה עובד הרהרתי לעצמי בזמן שנענעתי את ישבניי המרובים לאורכן של שדרות רוטשילד. כל חייך את חולמת על איזה כושי יפה תואר ובסוף את מוצאת את עצמך עם רוסי שגבוה במטר מכל אלה שאי פעם יצאת איתם וגוון העור שלו בהיר באיזה עשרים אלף טונים מהאידאלי. וכל זה למה? בגלל זין מפואר וכמה הצהרות נוגעות ללב? בשביל זה לוותר על בונגו הקטן ובמקומו להיתקע עם סשה מאשה ונטשה חוורות הפנים?
כן כן, מרגריטה יקירתי (אני ממשיכה לשוחח עם עצמי), העתיד נראה לא משהו. במקום לקפץ עם בונגו`לה בג`ונגלה את תאלצי לעזור לסשה ומאשה בשיעורי בית (כי מי יעזור להן? אבא שלהן העאמה?) בזמן שנטשה המעצבנת לא מפסיקה לצרוח ברקע שהיא רוצה משהו. יצאה דומה לאמא שלה הזונה הרוסיה הקטנה. עזבו את אמא, אני שומעת את עצמי העתידית מתחננת לפני שלוש הצארינות, אמא רק רוצה להיכנס מתחת לפוך, לקרוא רומנים רוסיים עבי כרס שבכל אחד מהם עשרות גיבורים בעלי שלושה שמות רגילים ועוד שלושה-ארבעה שמות חיבה עד שרק גיליון אקסל מנוהל היטב יכול להבהיר לך מי הגיבורים טובי הלב ומי סתם רשעים וסוחרי זונות, ולנשנש עוגות שמרים. אבל לא יקום ולא יהיה. כלומרי כן יקום. אמא תקום. תנער את פירורי העוגות מסנטרה הכפול (בכל זאת שלושה הריונות וזה) וממדף החזה שלה (בכל זאת חיבה מנצחת לעוגות שמרים וזה), ותלך להחליף לנטשה את החיתולים בזמן שסשה הקשה תכה את מאשה הטפשה. במקום להתרגש מקורותיה של אנה ניקולייבנה היפה שדוק של עצב משוך על עיניה השחורות והיא על סף התאבדות כבר איזה שלוש מאות עמודים, אמא תצטרך להסביר בפעם המאה מי אמר למי ומתי כשהיא בעצמה על סף התאבדות. ולא, לא בגלל רוזן אפור עיניים עם תסביך לדחוף מילים בצרפתית כל שלושה משפטים. מה פתאום? הרי לא דין מרגריטה כדין אנה ניקולייבנה שאת גזרתה התמירה והחיוורת עוטף מעיל פרווה אפור וידיה הלבנות, ארוכות האצבעות נתונות בכסיות תואמות. מרגריטה היא סתם מרוקאית עודפת משקל בטרנינג מעיירת פיתוח בדרום שכנראה תינטש על ידי הבוריס שלה עוד עשר שנים לטובת איזו מישהי מהמוצא שלו שנראית מיליארד רובל.
תכירי, הוא יגיד לי כשהוא מלטף את כתפה של רוסיה אלגנטית ודקת גזרה, זו מרינה. וזה, פה בעגלה, הוא ייאנח בחיבה, זה גרישה. תמיד חלמתי שיהיה לי בן.
וככה היא נראית, הכלבה ממוסקבה. אני אתמרמר לא` בג`ו על מרק עגבניות, סלט, טוסט, שקשוקה ושתי עוגות שמרים. ועוד אחרי לידה! את קולטת?!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
פינה לי פינה לי פינה לי חביבה
לכל הילדים שחשבו שהם יצליחו להתחמק משיעורי ספרות - שוב צפויה אכזבה - המרגריטה חזרה לקרוא בקצבים אפריקאיים וכולם צריכים לסבול גם.
ספרון מתוק ומשעשע במיוחד:
“כיוון שלא ניחנתי בגובה מופרז, נאלצתי לקפץ לגובה בניתורים שכלל לא הלמו את הנסיבות העגומות, עד שגיליתי את מושא חיפושיי: אשה שהסתירה את פניה תחת כובע קש שחור ורחב שוליים, בחסות משקפי-שמש ומאחורי שכבת איפור עבה וססגונית שעיוותה את תוויה האמיתיים. ניסיון ההסוואה הנואל הזה אישש את השקפתי על הבדלים בין נשים לגברים בתפיסת היופי, שכן הראשונות סבורות שכוח המשיכה שלהן מצוי בעיניים, בשפתיים, בשיער ובפרטים נוספים שממוקמים מצפון למחשוף, ואילו בני המין החזק, פרט לאי אלו יוצאי דופן, מתעניינים בחלקים אנטומיים אחרים, מתוך אדישות גמורה לאלה שהזכרתי. ולפיכך, אף שמרסדס נקטה לדעתה את כל האמצעים היעילים לטשטוש זהותה, די היה לי במבט קצר אל חזיתה המלהיבה כדי להכירה, ולו גם הפרידו בינינו מרחקים גדולים בהרבה.
(תעלומת הקבר המכושף, אדוארדו מנדוסה)
וספר אחר, עם פירוש משובח במיוחד לסיפור אדם וחווה, במיוחד לתשרי:
בכל הזדמנות הם מנסים להקריא לי סיפורי תנ”ך. אני מרשה להם העיקר שיעזבו אותי במנוחה. הפעם היה סיפור על אדם וחווה. מפיו של אהרון יוצאות מילים בלי חום, בלי לב, אני בקושי תופס את התוכן המשעמם….
…אדם וחווה גרו בגן עדן. הם היו האנשים הראשונים בעולם והם כמובן היו יהודים. בגן עדן שבו גרו לא היו צריכים לעבוד, ואני חושב לעצמי, ארתור היה מרגיש שם נפלא.
ואלוהים אומר להם שמותר לאכול כל פרי חוץ מתפוח עץ. ונחש התגנב בין העצים ושכנע את חווה, וחווה את אדם, לאכול את התפוח, ואז גירש אותם אלוהים מגן עדן ודן אותם לעבודה. שמשון מאוד מוקסם מהסיפור. ולי אין מושג ממה באה ההתפעלות הזאת. הסיפור הזה לא מוצא חן בעיני בכלל. לי ברור כשמש שאלוהים של ארתור היה מתנהג אחרת לגמרי. הוא בטח היה אומר - מה כל המהומה בגלל תפוח אחד. אפשר לחשוב שלאלוהים חסרים תפוחים. אז גנבו תפוח אחד, אז מה. או שהיה נותן להם עצה איך לגנוב, כדי שאף אחד לא יראה. לחווה היה בטח עושה עיניים ומספר לה כמה הוא אוהב אותה ומנסה ללוות ממנה כסף. את הנחש בטח היה מנסה למכור לגן החיות. או לבית חרושת, שעושים תיקים מעור נחש לעשירים.
אלוהים של אהרון ופייגה הוא קמצן מגעיל ומזכיר לי את וולף הגביר. לוולף הגביר היו המון בתים והמון כסף ובגלל כמה זלוטי שדבוירה לא שילמה לו בשביל שכר חודשי, גירש אותה מהבית. נו, אז גנבו תפוח. אז בגלל זה מגרשים זוג יהודים לגלות?
(דודה אסתר. אריה אקשטיין)
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בתמונה: הפנינט הדיזט והמרגרט יוצאות לשוח.