מאחר ולא יוצא לי כלום שאני מנסה לכתוב, אני פשוט אשפוך לכם על הראש ערמות של אינפורמציה משעממת על החיים שלי בשבוע האחרון. אז ככה:

השבוע נפתח כהרגלו ביום חמישי, והפעם פתיחה חגיגית במיוחד - הבוג’י בתל אביב (שזה לא כוכך נדיר) וגם מצליחה לפנות לי זמן (שזה נדיר כמו הסוג דם ההוא, נו, הנדיר) וביחד אנחנו משתלטות על תשעמאות גרם סטייק טיבון מדמם. כלומר הבוג’י משתלטת. אני יושבת ואוכלת יפה ממה שהיא שמה לי בצלחת. זה לא סתם שהוטבע הפתגם החשוב: מי שלא ראה את הבוג’י שולטת בסכין ומנקה סטייק עד העצם, עלול לא לחשוב פעמיים לפני שהוא פונה אליה.

בהמשך השבוע נרשמו שלוש רכיבות אופניים לשני נמלים. למרבה הצער התגלו מעט פערים בין הרוכבות שהשתתפו במסע: חנית הייתי-אלופת-העולם-בטריאתלון-ששעשרה-שנים-רצוף ומרג’ לא-זזה-אלא-אם-בא-גורר. לא נורא. היא סלחנית איתי. חוץ מזה שבשבת רכבתי עם צמח. לרכוב עם בנים זה שונה לגמרי מלרכוב עם בנות. “את בטוחה שאת רוצה לשים את הסווצ’רט הזה על הסבל? הוא יסתבך לך בשרשרת”. ברור שאני בטוחה. אחרת מה אני אעשה שיהיה לי קר? חמש דקות אחר כך הצמח והשרשרת נמצאים בסיטואציה אינטימית במיוחד. ”את כזאת בת” הוא אומר לי כשהוא מבין שאי אפשר יהיה לחמוק מלהימרח בגריז. כלומר הוא יימרח בגריז. יש יתרונות לתפקיד הבלונדינית המעריצה. ”ואתה כזה בן” אני עונה לו, כשהוא מסיים את מבצע החילוץ הנועז. ”שמחתי להיות האביר שלך להיום” הוא עונה לי, כשהוא מושיט לי את הסווצ’רט חזרה. “תגידי את בטוחה שאת רוצה לשים את הסווצ’רט הזה על הסבל?” נו מילא. העיקר שכולם נהנים. ושחלקנו גם לומדים מטעויות. מצד שני אם כולם היו לומדים מטעויות העולם היה מאד משעמם. והצמח הרבה יותר נקי.
טיפים לאיפה אפשר למצוא סלסילה יתקבלו בברכה. למקרים שאין לי מכונאי צמוד זותומרת.

וגם החליפו לי אוטוש. הכחול הגדול והמיכועאר חזר למחילה שהוא זחל ממנה, ובמקומו הופיע יצור ירוק מטאלי קטן ומתוק. תבואו לסיבוב. עלי.

בנוסף השבוע הוכרז כשבוע הבריאות והטיפוח:
הרופאה בפעם-הבאה-אני-לא-אשתוק-על-כולסטרול-253 שלי זכתה לראות אותי בפעם הראשונה מזה שנה וחצי, ושלחה אותי לשבעמאות בדיקות דם. האחות המרושעת קשרה אותי לכיסא ולא הסכימה לשחרר אותי עד שנהייתה לי יד של נרקומנית. מה שהביא אותי לתהות איך בעצם נוצרים נרקומנים אם זריקות זה הדבר הכי מפחיד בעולם? הם אשכרה מסוגלים לדחוף את המחט הזו לעצמם? מה נסגר בעצם? וגם אקג עשיתי. בפעם הראשונה בחיי. מאגניב. הכל תקין, למקרה ששאלתם. שסתומים. עליות. חדרים. אישור רפואי חתום שהלב שלי עובד כמו שצריך. מלך הלב הזה. לא משנה מה עושים לו, לא רואים עליו כלום.
חוץ מזה הלכתי להסתפר סוף סוף. נמאס לי להיות השמנה המדובללת. אז עכשיו אני השמנה הפחות מדובללת וכולי בעניין של קצוץ אופנתי. אני מתגעגעת לתלתלים שלי, אני אומרת לחנית כשאנחנו נפגשות על האופניים. התגובה שלה, לצערי, לא לציטוט.
מה עוד? אה כן. קוסמטיקאית. שלי לדעתי היתה ישעיהו בגלגול הקודם. הפעם האחרונה ששמעתי כזו כמות של נבואות זעם היתה כשהרס”ר תפס אותי בבסיס על אזרחי עם שיער פזור. ידעתם ששמש מזיקה לעור? ושבצבא רוצים שתבואי עם מדים? נורא מעיקים כולם. תנו לחיות.

חוץ מכל זה דגמתי פעמיים את בנג’מין סגל, פעם אחת לטובת שניצל, ופעם אחת לטובת חצי בקבוק ואלפוליצ’לה משובח. ופעמיים את סרגוס הכפיל המרוחק שלו.

אז אתם רואים (אם הגעתם עד פה זותומרת ולא נרדמתם איפושהו בין הדיווח על איזה יופי אני מצחצחת גם את השיני בינה לדיווח על כמה פעמים שטפתי כלים) שהכל בסדר בסך הכל. לא צריך לדאוג למרג’. אפשר לחזור לתרגם תבניות בלי שתקטרו מסביב?

—————————————————————–

החלק הזה מיועד למתחזקות\מתחזקי DD ומעלה.

(אני כבר מעכשיו מודיעה שתגובות בסגנון “אתן מקטרות? אני 75A ואני נורא מסכנה”, או “איזה מזל שהחזה שלי כזה מהמם ועומד ומוצק ואני בכלל לא צריכה חזיות” יימחקו בזרוע נטויה וללא רגשות אשם)

אין בארץ חזיות למידות שלנו. עם זה כבר השלמנו. כלומר יש אבל במחירים שנעים בין דירה קטנה בשדרות לפנטהאוז בתל אביב. מוכרות שטוחות חזה ומזועזעות מבט אינקלודד.
שני אתרים מומלצים ביותר לרכישה מובאים פה כשירות לציבור. בכל אחד מהם שפע של חזיות יפהפיות במידות שבארץ אפשר לרכוש רק בסניפים מאד מסויימים של ריקושט. וגם אז, צריך השתתפות עצמית.
עם שניהם יש לי ניסיון נהדר - גם חזיות משובחות, גם מחירים נוחים, ובאתר הראשון גם אין דמי משלוח, כך שחזיה שגובלת באלפאבית הסיני עולה כמו חזיה מידות רגילות בארץ.
שני האתרים הם מבית היוצר הבריטי. מה שעושה לי לתהות אם באמת היינו צריכים לגרש אותם מפה.

Undercoverexperience

http://www.undercoverexperience.co.uk/

brastop 

http://www.brastop.com/acatalog/index.html

God save the queen

אזהרה.
הפוסט הבא מכיל טקסטים אישיים. הכותבת מודעת לכמה קשה להגיב לפוסטים מהסוג הזה, ולכן היא פוטרת אתכם מראש מחובת התגובה. אם יש לכם משהו להגיד, אני יותר מאשמח אם תגיבו. אני לא בטוחה שיהיה לי מה להגיד בחזרה. אני לא במצב רוח לדיאלוגים שנונים לייטלי.

 ————————————————————

עבר כבר חודש מאז שהחלטתי לוותר על הניסיון להגיע לאיזה שהן תובנות על החיים שלי, ולתת למישהו אחר כסף כדי שהוא יעשה את זה. תמורת 300 ש”ח לשעה אני מקבלת אנדרסטייטמנטים חכמים על מה שהייתי, על מה שאני עכשיו. עסקה משתלמת. זה גם נוח העניין הזה. לתת למישהו אחר את האחריות על החיים שלי. שמישהו אחר יטפל בזה. אני כבר אין לי כח. כמו לשכור מחסן ולהעביר אליו את כל הבעיות. 1200 ש”ח בחודש עבור מחסן כזה זה אפילו לא באמת יקר. עכשיו הבעיות שלי מאוחסנות אצל מישהו אחר. ואני יכולה לחיות בשקט עוד שבוע לפחות.

-אז על מה את כועסת?

-אני לא יודעת

-אבל את כועסת

-אני כועסת?

-את כאילו לא. כאילו מעבירה איזו תחושה של רוגע, של שקט, של עצב. אבל מרגישים שמשהו שם בפנים לגמרי סוער.

-אז על מה אני כועסת?

-על ההורים שלך?

-עד איזה גיל אפשר לכעוס על ההורים בלי להיות פאתטי? כבר כעסתי עליהם מספיק. כבר באתי אליהם באינסוף תלונות. כבר קיבלתי את התשובה האולטימטיבית: “היינו צעירים. עשינו מה שיכולנו. לא התכוונו לעשות רע”

-וזו תשובה שאין מה לעשות איתה.

-זו התשובה היחידה בעולם שאין מה לעשות איתה.

-חוץ מלכעוס.

ת’כלס ללכת לטיפול זה כמו מזוכיזם. זה לשבת ולקלף צלקות של פצעים שכבר הגלידו מזמן. לפתוח את הפצעים שוב. ושוב. ושוב. אז מה היה לנו שם? היתה נטישה? היתה. היה טרור רגשי? היה. היתה הזנחה? היתה. היתה בושה? בגדול. היו מכות? בוודאי.
היתה בעיקר ילדה אחת אבודה שלא הבינה מה רוצים ממנה לעזאזל.

-את רוצה להגיד לי שהיא התביישה?

-כן.

-אמא שלך התביישה בזה שאת קוראת?

-כן. אסור היה לספר לאף אחד.

-אבל למה?

-כי מה יגידו? שהיא לימדה אותי לקרוא בגלל שהיא לומדת להיות מורה לגיל הרך?

-והיא לא לימדה?

-לא.

-אז איך למדת?

-למדתי. היו ספרים. היו חוברות. לימדתי את עצמי איכשהו.

-את מבינה איזה מסר זה עבור ילדה קטנה? שאמא שלה מתביישת ביכולות שלה?

-העניין הוא שלא הייתי כזו חכמה. פשוט אהבתי לקרוא. והיו דברים אחרים אצלי, שאמא שלי מאד התגאתה בהם.

-מה לדוגמה?

- זה שהייתי בלונדינית עם עיניים כחולות.

————————————————————

F ואני יושבות על הספה ואוכלות סטרופ-וואפלס. כן יש כאלה בארץ. מצאתי בטיב טעם. עולה כמו יהלומים אבל עושה תחושה של הולנד. ובניגוד לדברים אחרים שעושים תחושה של הולנד זה חוקי.
יום שלם ישבתי במשרד ועקבתי אחרי עלילות זרובבלה, F אומרת לי.
מי זו זרובבלה?
זותי שכתבה שהיא שונאת ערבים.
לא שמעתי עליה מעולם. ולמה זה מעניין אותי אם היא שונאת ערבים? אני שואלת אותה.
מתברר שזה מעניין את כולם חוץ ממך. לכולם היה מה להגיד על הערבים. קצת מזכיר אותך ואת הקיבוצניקים.
אל תזכירי לי את זה.  
אז מה דעתך על ערבים? F שואלת.
אין לי דעה על ערבים. אני עונה.
מה? כלום? את חיה במדינה הזו ולא פיתחת שום דעה על ערבים?
את רואה את זה- אני מצביעה לה על החדר הקטן שאנחנו יושבות בו. רק פה, במטר וחצי האלה, יש לי אלף עניינים לפתור. וזה עוד לפני שיצאתי מהדלת לרחוב. אז עם כל הכבוד לערבים, שאני באמת מבינה שיש להם בעיות והכל, אין לי זמן אליהם כרגע. הם ייאלצו לפתור את הבעיות שלהם בעצמם.
אז אין סיכוי לקבל עוד פוסט על קיבוצניקים?
ממש לא.
חבל.

 ————————————————————

הבהרות:
התהליך שאני עוברת מציף הרבה. אני עייפה. אין לי כח. אין לי חשק. אני רוצה לכתוב, אבל אני מתלבטת. אני מתלבטת כמה לחשוף. כמה להסתיר. כמה מותר. כמה אסור. אני חושבת עליכם ועל איך תגיבו למה שכתוב פה. אם זה יביך אתכם. את הפוסט הקודם חסמתי. אני מתלבטת לגבי הפוסט הזה. כן לחסום. לא לחסום. כל הבירוקרטיה הזו של לחלק סיסמאות. הכלכלן צחק עלי שאני הופכת את הבלוג לסוג של חסמב”ה, וכשהזהרתי את הבוג’י שזה פוסט עצוב, היא אמרה שהיא כבר הבינה שאני לא מנסה להגן על הציבור מפני עליזות יתר. החלטתי לא לחסום. במקום צירפתי את האזהרה. יכול להיות שאנחנו צפויים לעוד כמה פוסטים מהסגנון הזה בזמן הקרוב. קחו את זה בחשבון אם אתם נשארים בסביבה.

הפוסט הזה מוגן. צריך להזין סיסמה כדי לקרוא אותו:

סיסמה:

המרג’ מרוקנת מגירות.

1. סגירות.

עוד שני דברים מהפוסט הלוהט של השבוע שעבר:

קודם כל, התגובה המדהימה של אירית, שהתווספה מאוחר יחסית, ויכול להיות שפספסתם אותה. מכל התגובות המעולות שהיו לפוסט מפחדים? תפחדו!, זו הכי נגעה לליבי. מכל התגובות היא מראה באמת כמה התקדמנו. איך היום המאבק על זכותנו לא להיות מוטרדות הוא כמעט טריוויאלי, וכמה זה היה לא מובן מאליו בעבר.

אירית:
מה אומר ומה אגיד, אני כבר אשה לא צעירה, אני שמחה  בשביל הבחורות הצעירות שנפתח פתח ואפשר להתלונן, בתקופתי לא נהגנו להתלונן ונאנסנו ולא ידענו שקוראים לזה אונס, עשינו את מה שהוא רצה לעשות בנו כי חשבנו שאם אנחנו הלכנו איתו לא נצא מזה ללא זיון.  אני גאה בבנות הדור הצעיר, כל הכבוד לכן, אתן גדולות, אמיצות, יישר כוח.  קופסת פנדורה שוכנת בכל אשה בגילי מהצבא, מהעבודה, מהלימודים.  תקום אשה אחת ותגיד שלא הוטרדה, שלא נאנסה, שלא עשו בה מעשה מגונה שלא מרצונה.  אין אחת כזאת.  אתם הגברים אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, אתם חינכתם את ילדיכם הבנים שזה נכון ומותר והם הרשו לעצמם טיפה יותר מכם.  והנה קם דור חדש של נשים שלא מפחד להגיד שאתם אנסתם, הטרדתם, פגעתם, עשיתם מעשה מגונה אני גאה היום להיות אשה.  תודה לכן בנות.

 ותגובה לפוסט, שלצערי לא התפרסמה פה, אבל מנוסחת היטב ומביעה בקצרה את כל מה שבעילגותי ניסיתי להגיג בפוסט ובתגובות:

לא רק אונס צריך למנוע
גם תקיפה מינית צריך למנוע, גם מעשים מגונים צריך למנוע, גם הטרדה מינית צריך למנוע.
מה זה ‘סוג אחר של זעם ואלימות כלפי נשים’? נשים צריכות לעבור בשקט מעשים מגונים ותקיפה מינית למען צמצום מעשי האונס? להפך, במקום בו מזלזלים במעשים מגונים, נסללת הדרך לתקיפה מינית, ובמקום בו נסללת הדרך לתקיפה מינית נסללת הדרך לאונס.
הטרדה מינית, מעשים מגונים, תקיפה מינית, אלו פגיעות אמיתיות וקשות בנשים.
במצב הקיים כיום, הנשים מפחדות כל הזמן, כי כל אמירה “לא במקום” או מבט שעשוי להתפרש כ - נותנת לגיטימציה לתקוף אותן, לא רק מצד התוקף אלא גם מצד החברה.
ואני מדביקה משהו שכתבתי אתמול בנוגע להאשמה של “פגיעה במרקם היחסים בעקבות ההרשעה”-
כל אלו שמדברים על ‘פגיעה במרקם היחסים’ בעקבות ההרשעה,  אני אגיד להם מה זו פגיעה במרקם היחסים. המסר שבו אישה צריכה לסרס את עצמה ולהגביל את עצמה, כי כל חיוך יכול להתפרש כהזמנה, כל בדיחה כאישור לתקוף אותה כי ‘נדמה היה לו שהיא מעונינת’, כל פלירטוט (כאן לא היה פלירטוט, לפי דבריה שהתקבלו על ידי השופטים, אני מדברת על המסר בגדול) מילולי כהזמנה חופשית לבצע מעשים פיזיים. שום מקום לא בטוח, את לא בטוחה מאף גבר,  יהיה זה אפילו שר המשפטים שגילו פי שלושה מגילך במשרד במקום העבודה, עדין את צריכה כל הזמן להזהר פן התנהגות תמימה שלך, חיוך, בדיחה, הזמנה לצילום משותף,  תפורש כהזמנה לבצע בך מעשים פיזיים בלי לבדוק אם את מעונינת בכלל. זו, גבירותי ורבותי, זו פגיעה במרקם היחסים בין בני אדם.

(טל קר, פורום נשים שלא רוצות ילדים בתפוז)

————————————————————————–

ולא קשור לפוסט ההוא, אבל קשור לכמה קשה להיות נשים בעולם החולה שלנו - אישתאר בחוכמה ורגישות על הקשר האמיץ בין דיאטות לכיבוי עצמי.

זו התמונה שהיא בחרה לצרף לפוסט הכל כך חזק הזה. לא לבעלי קיבה חלשה. או לבעלי קיבה בכלל (וצפו בתמונה לפני שאתם טוענים שאין אנשים בלי קיבה).

אני מביאה רק חלק מהפוסט (לקח לי שעה להחליט איזה, כי כל הפוסט הזה הוא אגרוף חזק בבטן), אבל שווה שווה שווה להיכנס לשם ולקרוא את כולו. גם אם אתם לא נשים.

…חשבת שתגיעי למנוחה ולנחלה, חשבת שברגע שהרזון יציג את עצמו, זהו זה, המלחמה שלך תיגמר, הכל ייעלם והחיים יימשכו על מי מנוחות, אבל מה זה? מה קורה כאן?

 המוח שלך עסוק הרבה יותר מקודם בספירת קלוריות, בחישובים, בפחד, כל כך הרבה פחד שאת “תשמיני”- השומן הזה הופך לאויב מספר אחד שלך ואת בכלל לא מבינה מה הולך כאן, איפה האושר שהובטח? האם כל חייך האוכל יהיה “אסור” ? “אויב” ? האוכל הוא הטריגר לאיזה מפלצת בתוכך, מפלצת חסרת שליטה שאם רק תיתני לה לצאת -כולם יראו אותה, היא תגדל ותגדל ותתנפח- והמפלצת תצא לאור- בדמות השומן.

אוכל הופך להיות אויב, הפרעת האכילה שלך שתמיד הייתה קיימת שם, צצה בעוצמה בלתי צפויה.

 את רעבה ,את רוצה לאכול, את רוצה לחזור לנורמליות ,להנות מהחיים ומהאוכל. אבל פתאום ההנאה הזו ,יש לה מחיר “נוראי”,  של השמנה.

את רעבה, חודשים רבים אכלת קצוב, עקבת אחר תפריט, התעלמת מכל איתות מצוקה שבא מהבטן מהראש או מהלב, אף אחד לא גילה לך שאין דבר כזה, שלא יכול להיות שכל הנשים בעולם יכולות או אמורות לחיות מאותו אוכל, מאותה כמות קלוריות, מאותו תפריט. 

אבל, את לא ליוית את השינוי הזה בתהליך פסיכולוגי, ריגשי, נפשי .

את לא השכלת להבין שאהבה עצמית וקבלה עצמית והתרוממות מעל לכל ההתניות של “הערך שלך שווה כמה את שוקלת”, מעל לפחדים שלך מאינטימיות, מחשיפה, מאחריות, ממיניות ומזוגיות, מנשיותך שלך, כל האימה הפנימית שמחייבת אותך לשאת משקל יתר על מנת להרגיש מוגנת- לא, באמת האמנת שכל הבעיה שלך בחיים זה שאת שמנה, נקודה. והאמנת גם שברגע שתירזי כל הבעיות האלה תעלמנה לעולם.

 הייתה לך מטרה והמטרה הייתה לרזות, אז כל אמצעי כשר היה, וכל מה שצריך היה זה להיות חיילת טובה טובה שעוקבת אחר כל הוראה וכל מילה ועשית הכל בדיוק לפי הספר, והנה -הגעת לשם.

זה השלב שבו האובססיה מופיעה. היא הייתה שם קודם, כל תהליך הרזיה הוא אובססיביב במידה זו או אחרת אם הוא נעשה ע”פ מעקבים של קלוריות ומספרים, נקודות וכמויות, משקלים ותיקצובים. אבל עכשיו האובססיה מתחילה לתת אותותיה.

…

 ————————————————————————–

2. פינת המנהל המצטיין

אלעד מביא נהר ירוק.

תום מצחיק בגרמנית.

  ————————————————————————–

3. סתאם וספאם

הדבר הכי מתוק ומשעשע שיצא לי לראות ביוטיוב - איך תרחצו את החתול שלכם (מלח אנגלי):

http://www.youtube.com/watch?v=d9QwK5EHSmg

ומה הוא סוג האישיות שלכם לפי רורשך האינטרנטי (בטח מתהפך בקברו עשרים פעם, המסכן, מהניתוח אישיות אובר IP הזה):

According to experts, my personality type is : Evil Genius Other people like me display these traits. They drive a honda They sometimes pick their nose They have long tongues They have 6 fingers on each hand Take the Ink Blot Personality Quiz at JokesUnlimited.com

בוג’י והצוללת משחקות משחק, ואני, למרות ההיסוסים, מצטרפת:

בקשו זאת בתגובה ו:

1) אגלה לכם איזה שיר/סרט מתקשר לי אליכם.
2) אספר עובדה אקראית לגביכם.
3) אספר זיכרון ראשון לגביכם בכפוף למגבלות הסניליות שלי (ולאם יש לי זיכרון כזה לגביכם בכלל, או שאתם רק וירטואליים :).
4) אגלה לכם איזה בעל חיים/פרי מתקשר לי אליכם.
5) אשאל משהו שתמיד רציתי לדעת עליכם.

6) בתגובה, עליכם להמשיך בהפצת המגפה בבלוג שלכם.

(תרגישו חופשיים לא לבקש זאת בתגובה, וגם לא להפיץ את זה בבלוג שלכם)

כבר שבועיים שאנני יושבת לי על הוריד. איך עושים את זה, ואיך עושים את ההוא. כמה זה לא ידידותי הבלוגלי הזה, ואיך צריך תואר שני בהנדסת תוכנה בשביל להבין מה לעזאזל הולך פה בכלל. אז למען כל האננים בעולם (כולן חברות שלי, אגב. ערמה של כוסיות טכנופוביות אני מחזיקה בתור קבוצת תמיכה) הנה המדריך המלא לבלוגליקאי המתחיל.

אז קראת את הבלוג המדהים של עידית המוכשרת, חשבת לעצמך שאת יכולה גם ואולי יותר טוב, והחלטת לפתוח בלוג בבלוגלי? ברכותיי. עשית בחוכמה. נורא כיף פה. בניגוד לכל הפלטפורמות המקובעות האחרות, בלוגלי צעיר, דינמי והכי חשוב - קשוב לצרכייך.
הדבר הראשון שאת צריכה להכיר זה את צוות החלוקים הורודים - חנית, אלעד ותום. כל אחד ממייסדי בלוגלי הוא נשמה טובה ופילנתרופית שנמצא פה אך ורק כדי לעשות לך נעים. יותר מזה?
את המיילים שלהם, כמו גם קצת פרטים עליהם תוכלי למצוא כאן.

כדי ליצור בלוג חדש, כל שעלייך לעשות הוא להיכנס לכאן ואת הופכת לחלק מאיתנו. המכורים לבלוגלי. או במילה אחת - הבלוגליקאים. זהירות זה לא נראה ממכר בהתחלה, אבל רק הראשון בחינם.

לוח הבקרה

בכניסה לבלוג את מקבלת את הוורדפרס לפנים. כן הכחול הזה עם הלוח בקרה. עולם חדש נפתח. מכאן את יכולה לראות את הפעילות האחרונה בבלוג שלך:
מצד שמאל למעלה תחת הכותרת יש קישורים נכנסים - איפה שמו אלייך לינק, ומי.
מצד ימין - קיצורי דרך לצעדים ראשונים בבלוגלי - לכתוב פוסט, לעדכן את הפרופיל משתמש שלך ועוד.
גלילה זריזה למטה תביא אותך לידיעות האחרונות בבלוגלי - מתעדכנות מה FAQ שאלעד מקפיד לכתוב בצורה מסודרת וקריאה. דוגמאות לפוסטים של FAQ - בהמשך.
מתחת תוכלי להתעדכן באילו פוסטים נכתבו לאחרונה בבלוגלי - לחיצה על שם של פוסט תביא אותך ישירות לבלוג בו הוא נכתב.
ועוד קצת למטה - מי המגיבים האחרונים. לחיצה על מגיב תביא אותך לפוסט אליו הוא הגיב.

כתיבה

ועכשיו לת’כלס - למה התכנסנו פה בעצם? כדי לכתוב כמובן. משמאל ללוח הבקרה, שמואר כרגע בכחול, יש על סרגל הכלים מספר אופציות. הראשונה היא כתיבה.
לחיצה על המילה כתיבה תכניס אותך לעורך שלך. פה תוכלי להגג את הגיגייך ואולי אף להפוך לעיתונאית מפורסמת.

הסרגל המשני של כתיבה מכיל “כתיבת פוסטים” ו”כתיבת עמודים”

כתיבת פוסטים.
מימין למעלה יש רשימת נושאים - את הנושאים את קובעת, למעט נושא הבלוגרול, עליו נדבר בהמשך. את יכולה לבחור שמות לנושאים שתחתם תאגדי פוסטים שקשורים אליהם, או להשתמש בנושא-ברירת-המחדל “כללי”.
משמאל - כותרת הפוסט.
מתחתיה העורך הנפלא של בלוגלי. סרגל העריכה הוא פשוט למדי. ומזכיר מאד את זה של וורד. שימי לב ש”הגדל כניסה” משמש גם לציטוט. אם את רוצה להביא קטע שמישהו אחר כתב, תוכלי להשתמש באופציה הזו, כדי להראות שמדובר בציטוט. פשוט, לא?
בקצה השמאלי של סרגל העריכה חבוי כפתור הפלא “הצג\הסתר סרגל כלים”. לחיצה עליו תפתח עוד אפשרויות עריכה.
תמונות אפשר להוסיף או דרך URL - כלומר תמונות שקיימות ברשת. את מעתיקה את הכתובת שלהן, לוחצת על ה”הוסף תמונה” נפתח לך חלון שבו את מדביקה את הכתובת. או דרך הוספת קובץ, אופציה שנמצאת ממש מתחת לעורך. בוחרת קובץ מהמחשב שלך ולוחצת “העלאה”.
קישורים אפשר להוסיף או בהעתק-הדבק ישירות לעורך, או לסמן מילה עם העכבר, ללחוץ על כפתור “הכנס\ערוך קישור” (הכפתור שנראה כמו שתי חוליות שרשרת אחוזות) ולהדביק שם את הקישור.

מה עוד חשוב לדעת?
מימין למטה יש אופציית דיון. שם את בוחרת אם לאפשר תגובות למה שכתבת.
פוסט מוגן סיסמה- כשמו כן הוא - מאפשר רק למי שיודע את הסיסמה לקרוא את הפוסט
מצב הפרסום - האם הוא מפורסם, או שהוא טיוטה - כלומר לא מופיע בבלוג, אבל את יכולה לגשת אליו ולערוך אותו. פוסטים שהם טיוטה יופיעו מתחת לסרגל המשני של כתיבה. לחיצה עליהם תעלה אותם בעורך.

כתיבת עמודים

העורך הוא אותו עורך. ההבדל הוא שעמודים מופיעים קבוע בבלוג, כלינקים על הסרגל הצדדי. הדוגמה הנפוצה ביותר לעמוד היא “אודות”. כל הכללים של עריכת פוסט - חלים גם על עריכת עמוד.

ניהול

משמאל ל”כתיבה” נמצא ה”ניהול”. כאן נפתחות מספר אפשרויות בסרגל המשני (ממש מתחת למילה ניהול)

ניהול פוסטים
צפיה, עריכה, מחיקה, של פוסטים כתובים. (ניתן להגיע לעריכת הפוסט גם ישירות מתוך הבלוג, על ידי לחיצה על עריכה)

ניהול עמודים
צפיה, עריכה, מחיקה, של עמודים כתובים. (ניתן לערוך עמודים גם מתוך העמוד עצמו, על ידי לחיצה על עריכה)

נושאים (דילגתי על העלאות בכוונה, זה לא ממש חשוב להתחלה)
צפיה, עריכה, מחיקה, ויצירה של נושאים

תגובות
ניתן לערוך ולמחוק תגובות דרך המסך הזה. וניתן לעשות זאת גם ישירות מהתגובה בבלוג על ידי לחיצה על “עריכה”.

תגובות ממתינות לאישור
תגובות שחשודות בספאם מגיעות לכאן, את מחליטה אם לאשר אותן או לא. בנוסף יש לך אופציה לבחור (בהמשך) בין אישור אוטומטי של תגובות, לבין לאשר אותן קודם לפני פרסומן. כל התגובות שמחכות לאישור יחכו לך כאן.

ייבוא
אם כבר כתבת בלוג בפלטפורמה אחרת, ואת רוצה להעביר אותו לבלוגלי, את רק צריכה לבחור מתוך רשימת הפלטפורמות הקיימת, את זו שממנה את רוצה להעביר. אחרי שגיבית את הבלוג בפלטפורמה הישנה כמובן. אם היא אינה מופיעה ברשימה, זה הזמן לפנות לאחד מהחלוקים הורודים. או לפורום התמיכה.שימי לב שכדי להשתתף בפורומים, עלייך להירשם אליהם - ליצור משתמש חדש.

בלוגרול

משמאל ל”ניהול” נמצא הבלוגרול. הוא מאפשר לך לשים קישורים לאתרים שאת רוצה לשתף בהם אחרים. נהוג לשים שם בלוגים שאת אוהבת, אבל לא חובה.
בניהול בלוגרול - את יכולה לערוך קישורים קיימים (או למחוק אותם)
בהוספת קישור חדש - להוסיף קישור לבלוגרול שלך.

ועכשיו הגענו לדבר האמיתי - הכיף הגדול בבלוגלי - התצוגה.

תצוגה

משמאל לבלוגרול (על הסרגל הראשי כמובן) נמצאת “תצוגה”. על הסרגל המשני מגוון אופציות משובבות נפש.

תבניות

בחרי לך תבנית שמוצאת חן בעינייך. אם את רוצה לדעת איך היא נראית, כנסי לבלוג התבניות של בלוגלי.

על הסרגל המשני- אפשרויות של העיצוב הנוכחי - משתנה בין תבנית לתבנית. הרבה ניסוי ותהיה. כיף גדול

האופציה האחרונה על סרגל הניהול המשני היא - ווידג’טים

ווידג’טים הם בעצם גאדג’טים לבלוג שלך. כל הזמן מתווספים עוד ועוד ווידג’טים חדשים למערכת, אלעד מעדכן בעדכונים החדשים בבלוגלי (אשר בלוח הבקרה) ואפשר לעקוב דרך שם.
הווידג’טים החשובים לך הם:

1. מונה סטטיסטיקות לבלוג.
כרגע בלוגלי לא מציעה מונה משלה, ולכן עלייך לפתוח חשבון חיצוני . נכון לעכשיו הכי פשוט לעשות את זה אצל אחד משני ספקים. sitemeter או statcounter. ברגע שפתחת חשבון, כל שעלייך לעשות הוא לגרור את הוודיג’ט המתאים מאוסף הווידג’טים למטה, אל הסרגל הצדדי, ללחוץ על האייקון הקטן “הגדרות” אשר נמצא בצידו הימני של מלבן הווידג’ט שבחרת, ולהכניס את המשתמש שנתן לך הספק החיצוני.

2. איך עושים עלי מנוי
אין ספק שהבלוג שלך הולך להיות להיט. אנשים ירצו לקבל מייל על עדכונים בו. גם זו אופציה שלא מובנית עדיין בתוך בלוגלי. ספק חיצוני - feedburner יעשה את העבודה. הרשמי שם, ואחרי שאישרת את החשבון שלך אצל הספק, חיזרי אל הווידג’טים, גררי ווידג’ט מסוג טקסט אל הסרגל הצדדי ופעלי לפי ההוראות המדוייקות של אלעד.

3. בלוגרול
כדי לראות את הקישורים שהוספת בבלוגרול, גררי ווידג’ט “קישורים” לסרגל הצדדי.

עוד ווידג’טים חמודים: ארכיונים יאפשר גישה אל הפוסטים שכתבת בעבר לפי תאריכים, פוסטים אחרונים, ענן נושאים - אפקטיבי רק אם קישרת פוסטים לכמה נושאים (ראי ב”כתיבה”), מגיבי על - מיהם אלה שהגיבו הכי הרבה תגובות, הכי מוגבים - הפוסטים שזכו להכי הרבה תגובות, תמונה, כלים - יתן לך גישה ישירה ללוח הבקרה שלך ולדף של בלוגלי. ועוד ווידג’טים חמודים שתוכלי לבדוק בהמשך. כמעט על כולם יש סקירות בשאלות הנפוצות. להזכירך - את תמיד יכולה להיכנס לפורומים ולשאול. על כל דבר.

עוד על הסרגל הראשי - משתמשים.
פה את יכולה להוסיף אנשים נוספים שינהלו איתך את הבלוג, ולסווג אותם לרמות שונות של ניהול והרשאות
או ללחוץ על האופציה “הגדרת המשתמש שלך” ולערוך את הגדרות המשתמש שלך
(כגון: שם לתצוגה, שיכול להיות שונה משם המשתמש, לעדכן סיסמה חדשה, או אימייל אחר)

ואחרון חביב - אפשרויות

אפשרויות כללי
עריכת פרטי הבלוג - השם שלו, האימייל שלך, השפה בה את כותבת.

כתיבה
האם את רוצה שיופיעו סמיילים כתמונות או לא? זה המקום לבחור.

קריאה
איך ייראה הבלוג לקוראים שלו. האם כל הפוסט, או שאולי רק חלק ממנו וצריך יהיה ללחוץ כדי להמשיך לקרוא?
כדאי לשנות כאן, את האופציה בפידים - פידים הם העדכונים במייל שמקבלים המנויים שלך. אם הם יוצגו רק כתקציר - המנויים יהיו חייבים להיכנס לבלוג כדי לקרוא את ההמשך.

דיון

כאן המקום לקבוע איך את רוצה את התגובות שלך - האם לאשר כל אחת בנפרד, או לאשר אוטומטית. או שאולי לאשר רק לכאלה שכבר הגיבו בעבר? בחירה שלך.
פרטיות ומחק בלוג - מסבירים את עצמם פחות או יותר.

זהו. את מוכנה להתחיל. תהני. לפחות כמו שאנחנו נהנים. ואם יש לך שאלות - את תמיד מוזמנת. לפורומים, למנהלים, או לפה (לא שיודעים פה משהו, אבל הי! משתדלים לבוא לחנוכת הבית של השכנים החדשים. וחנית אפילו מכינה מרק)

אז נתי יזם רעיון מרגש, ולא ברור למה, אבל זכיתי בכבוד להיות אחת מהראשונות להתנסות. אין לי יותר מדי ניסיון בכתיבת תסריטים, אז מראש אני מתנצלת על השגיאות הקשות שבטח עשיתי פה, הרבה אינטואציה מעט ידע. אני לגמרי סומכת על נתי שאם זה שווה משהו וימצא חן בעיניו הוא יידע להפוך את זה מבוסר לפרי.
תהיו סלחנים איתי. כמו שאתם בדרך כלל בעצם.

——————————————————————————

שישי בוקר מוקדם. אשה צעירה, בערך בת 27, עומדת ברחוב בגבעתיים עם כלב קשור ברצועה ומזוודה גדולה מסוג טרולי.
היא מרימה יד ומונית נעצרת לידה. היא נכנסת למונית. המונית עוצרת מול בית דירות תל אביבי ישן למדי באיזור מרכזי של העיר.
היא יוצאת מהמונית, הנהג יוצא לעזור לה עם המזוודה. היא הולכת לאט לכיוון הכניסה, גוררת אחריה את המזוודה הכבדה ואת הכלב. הנהג מסתכל עליה כמה שניות בפרצוף מודאג כשהיא מתרחקת  ונוסע. היא נכנסת לבניין, עולה לאט עם המזוודה הכבדה קומה אחת, ונעצרת מול דלת פלדלת חומה. היא משתהה קצת ואז מוציאה את הטלפון הניד שלה ומחייגת.

היא: אני פה

חדר שינה. בתוך המיטה אשה מבוגרת יותר, באמצע שנות השלושים שלה, לבד. הצלצול העיר אותה מהשינה והיא עדיין מנומנמת.
החברה (בקול של הרגע התעוררתי): איפה?

היא: פה. בחדר המדרגות שלו. עוברת לגור איתו.

החברה (מתעוררת בבת אחת ומזנקת לישיבה): את רצינית? עוברת לגור איתו? למה?

היא (בטון נעלב): מה זאת אומרת למה? הוא ביקש יפה אז באתי עם מזוודה. וכלב.

החברה (חוזרת לשכב ואומרת בעייפות של ניסיון): אל תעשי את זה

היא: את מקנאה.

החברה: את יודעת שאני לא מסוגלת לקנא.

היא (מסננת לעצמה רחוק מהטלפון, בלי שהחברה תשמע): כן. בטח.

החברה (לא שומעת, אבל נאנחת ואומרת): זה לא מקינאה. את עוברת על החוק הראשון.

היא: איזה חוק ראשון? ממתי יש חוקים?

החברה: החוק הראשון של הסקס המשובח: לעולם אל תהפכי מאהב לבן זוג.

היא: סליחה? מאיפה החוק הזה הגיע פתאום?

החברה: את יכולה לעשות את זה כמובן. אבל אז תשכחי מסקס טוב. מזיון נפלא הוא יהפוך לנגד עינייך לפירה.

היא: הוא לא ישתנה. אין סיכוי. הוא אוטיסט מדי. ושונא נשים מדי. ובדיוק ככה אני אוהבת אותו. למה שאני ארצה שהוא ישתנה?

החברה: לא יעזור שלא תשני אותו. הוא ירצה להשתנות. הוא כבר עכשיו רוצה. אחרת הוא לא היה מבקש שתבואי.

היא (בכעס): הוא ביקש שאני אבוא כי הוא אוהב אותי.

החברה: אוהב אותך? מקווה שתצילי אותו מעצמו את מתכוונת. תזכרי מה שאמרתי לך: את חושבת שאת עוברת לגור עם סטאד מסוקס שמזיין 4 פעמים בלילה , אבל תגלי שאת חיה עם החברה הכי טובה שלך, שמעוניין לשוחח על רגשות ועושה טובה שהוא מוציא אותו פעם בשבועיים.

היא: איתו זה יהיה אחרת

החברה: מה את יודעת על גברים? אה? מה את יודעת? כל החיים חיית בחממה שההוא בנה במיוחד בשבילך.

[היא: עושה פרצוף אבל שותקת]

החברה: גברים לא מתמסדים עם זו שגרמה להם לא לישון בלילה. עם זו שהטריפה אותם. זו לא רצתה אותם מלכתחילה. הם גם לא מתמסדים עם ההיא שהיתה שם בשבילם כדי להרגיע אותם  אחרי שהמטרידה זרקה אותם לכל הרוחות…

היא (מתפרצת לדבריה): אז עם מי הם מתמסדים אה? תגידי לי מיס-נואו-אול, עם מי?

החברה (לא מורגלת בהתפרצויות לדבריה - מופתעת, אחר כך מרוגזת קצת,  מבליגה,  ואז עונה): הם מתמסדים עם זו שנראית להם הכי פחות מזיקה. לא סתם הם מתחתנים מאוחר יחסית. הם חייבים לסגור שתי מערכות יחסים לפחות עד שהם נהיים בנויים לקשר:
מערכת היחסים עם המטרידה, לפעמים הם קוראים לה אקסית מיתולוגית ולפעמים לא.
ומערכת היחסים עם המרגיעה שאין לי מושג איך הם קוראים לה. וגם להם לא בדרך כלל. רובם בטח לא זוכרים אותה בכלל.

היא: ואני מה? איפה אני נכנסת בסיווגים החכמים שלך?

החברה (בטון מיואש): התמימות שלך תהרוס אותך

היא (צוחקת צחוק מלאכותי, מוגזם בכוונה, ואומרת בלעג): התמימות שלי?

החברה: כן. התמימות שלך. זה שאת שוכבת עם גברים לא עושה אותך לא תמימה. זה עושה אותך מזדיינת. אם יש לך שכל תקחי את המזוודה והכלב ותעיפי את עצמך משם במיידי…

היא מנתקת את הטלפון. נושמת עמוק ודופקת על הדלת.

—————————————————————–

ועכשיו להנחיות של נתי:

התסריט ייכתב על ידכם - בצורה הבאה - המבוססת על “השרביטים” - (תרגום למי שלא חי את הבלוגוספרה - מדובר במשחק שרשרת כמו “החבילה” למשל - כל בלוגר כותב משהו ומעביר את ה”שרביט” הלאה. מין מרוץ שליחים של טקסטים באותו נושא.

אני מעבירה את השרביט לשתי נשים מוכשרות שנראה לי שייהנו מהעניין. הצוללת ובוג’י:

 לפרוייקט הסרט של הרשת, כתבו המשך לסיפור שכתבתי: אחד הגיבורים של הסיפור ממשיך לדייט אחר, או אם אתם לא מתחברים לדמויות שלי - כתבו דייט חדש לחלוטין.

פרשת רמון הזו יצאה לי מכל החורים. פתאום התעוררו כל הגברים המסכנים והתחילו להתלונן. אז מה? עכשיו אנחנו צריכים לפחד לדבר אתכן? צריכים לפחד לחייך אליכן? לנשק אתכן? אוי אוי אוי גברים מסכנים שכמוכם. כן. אתם צריכים. אתם צריכים לחשוב פעמיים לפני שאתם מדברים איתנו, ושלוש פעמים על איזה נושא. תחשבו טוב לפני שאתם מתקרבים, טוב לפני שאתם נוגעים ועוד יותר טוב לפני שאתם נכנסים איתנו למיטה. טוב לפחות כמו שאנחנו חושבות.

רבאכ - אין לכם מושג מה זה להיות אשה. מה זה לגדול בתור בת. כל החיים מטפטפים לנו אזהרות - אל תלכי לבד בחושך, אל תעלי למונית חשודה, ואם את עולה - תשבי מאחורה. אל תסעי באוטו עם מישהו שאת לא מכירה - צמצמי נזקים. תחשבי פעמיים לפני שאת עושה משהו שיכול לגרום לך להאנס. הרי את זו שמכניסה את עצמך לסיטואציות האלה, הבעייתיות.
הלכת לבד בחושך? נאנסת? ברור. מה חשבת לעצמך - הבאת את זה על עצמך הרי. חייכת חזרה להוא מהעבודה? הוא דחף לך לשון בחניון - הבאת את זה על עצמך. הלכת עם מחשוף נדיב? מישהו עבר ברחוב ונגע לך בחזה? הבאת את זה על עצמך. עלית על אוטובוס צפוף והיה מי שניצל את זה כדי להתחכך בך מאחורה, מקדימה, מהצד? בעיה שלך. תקני אוטו. הכנסת מישהו שאת לא מכירה הביתה? הוא אנס אותך- נו מה? ברור. מי עושה דבר כזה? מתכון בטוח לצרות.

תיזהרי קצת. תשמרי על עצמך. תשימי לב. תחשבי. מה פתאום את חוזרת לבד הביתה? תדאגי שיהיה לך מי שילווה אותך. מה פתאום את גרה לבד בקומת קרקע? שימי פלדלת. תפחדי אשה. הם שם בחוץ והם לא חושבים. הם לא מפחדים. להם אין ממה.
אז הנה. יש לכם. תפחדו גם. תפחדו מזה שנתבע אתכם אם תעשו לנו דברים שאנחנו לא הזמנו אתכם לעשות לנו. תפחדו מזה שבית המשפט ירשיע אתכם גם אם זו “רק” נשיקה (צרפתית. עם הלשון. מחווה ידידותית שכזו), וגם אם “היא” חייכה קודם.
תתחילו להזהיר את הבנים  שלכם, כמו שהאמהות שלנו מזהירות אותנו, מאז שהם קטנים - אל תיגע באשה אלא אם אתה בטוח לגמרי שהיא רוצה את זה. וגם אז - תשאל שוב. תחשוב פעמיים. תיזהר. היא עלולה לתבוע.

כמה שנים אתם מפחדים מתביעה? כמה שנים אנחנו מפחדות מאונס? הנה יש לכם הזדמנות לחוות גם קצת ממה שאנחנו עוברות. שיעור טוב.
אנחנו צריכות לפחד מזרים, מקרובים, מקולגות בעבודה, מהמשפחה שלנו, מכל אחד. מכל אחד ואחד מכם. אף אחד מכם לא בטוח. אתם יותר חזקים, יותר אלימים, אתם מכניעים אותנו בקלות. כמעט ואין לנו סיכוי מולכם. בסיטואציות מסויימות, אותן אתם מכירים היטב, אנחנו חסרות אונים. אתם לעומת זאת - כל מה שאתם צריכים כדי להימנע מתביעות זה לחשוב קצת קודם. ממש קצת.

ותכלס? שימו לב ממה לכם יש לפחד וממה לנו. אנחנו חוששות שיחדרו לנו לגוף בניגוד לרצוננו, שיאנסו אותנו ברחוב, או במונית, או בכניסה לבית, או במיטה שלנו. מזה שישתמשו לנו בגוף וילכלכו לנו את הנשמה. מטראומות לכל החיים. מסיוטים בלילה. מאובדן מוחלט של ביטחון במה טוב ומה רע בחיים האלה. וממה אתם צריכים לפחד? מזה שלא יהיה לכם כסף לעורך דין? מזה שלא תצליחו לשכנע את בית המשפט שרצינו את זה?
אז תפחדו. זה טוב שתפחדו. זה נפלא שתפחדו. גם אנחנו מפחדות. כבר הרבה שנים.

מוקדש לפרלמנט הקטן שלי, לדיזט, לפנינט, לנילי, לחנית שמאפשרות לי ללמוד, להתפתח, לגדול ולהנות מכל האינטלקט הנשי המפואר הזה כל פעם מחדש. תודה שבחרתן להיות חברות שלי.

עדכון: גם הצוללת תורמת את השקל וחצי שלה. וגם למאזינה ברקע יש דברים חשובים להגיג.